הייתי עייף, הייתי עייף כשהטלפון צלצל, זו היתה היא שוב. קצת
נמאס מהקול הבכייני הזה. היא אמרה שהיא זקוקה לי, שהיא מפחדת
ממישהו בדירה שלה. צעקתי עליה שנמאס מהתירוצים שלה למשוך אותי
לשם, ושלא מעניין אותי עם מי היא מזדיינת. היא בכתה ומלמלה כמה
דברים שהעדפתי לא להבין, ניתקתי את הטלפון. הטלפון צלצל שוב
אחרי עשר או עשרים שניות, ידעתי כבר את כל עיקר השיחה שעתידה
לקרות. בכי ומלמול נשמע. "תעזבי אותי בשקט, בסדר. זה נגמר"
צעקתי וניתקתי שוב. אולי עוד הייתי מתאמץ בשבילה ומברר מה קרה
אבל הכח אזל בי והייתי עייף. נרדמתי, ישנתי טוב. ישנתי טוב עד
שהטלפון הטריד אותי שוב. התעוררתי. אני חושב לפחות שהתעוררתי,
ממש בנקודה שבין ערנות לחלום, כשאתה עוד יכול לבחור ת'חלום. לא
עניתי, ידעתי שהיא רק תבכה לי. למה היא תמיד מתקשרת אלי בוכה,
מה היא מנסה להוכיח. אפשר לשמוע את זה בטלפון, גם אם בשמץ של
גאווה היא מנסה להסתיר, אפשר לשמוע את העיניים האדומות ואת האף
שכואב מיותר מדי קינוחי נייר טואלט. הטלפון המשיך להטריד אותי
כל הלילה. בסוף חזרתי לישון.
       קמתי באמצע הלילה להשתין, לא רציתי כי הייתי נורא עייף
אבל אחרי עשרים דקות לא יכלתי להתאפק יותר. הרצפה היתה קרה.
בחרתי בלסבול, חבל להתאמץ ולמצוא את נעלי הבית. יצאתי לסלון,
ומשם לשירותים. בינתיים שום טלפון לא צלצל. השקט החדש היה
מוזר. לאחר שהורדתי ת'מים, נשמע קול טריקה מבחוץ, חלון נפתח.
קפאתי במקום. מעולם לא הלכתי מכות, אני גדול יחסית ותמיד עזבו
אותי בגלל זה בשקט. לא ידעתי ממש איך להתמודד במצבים כאלה.
אחרי כמה רגעים שמעתי צעדים, מישהו מסתובב בדירה. אי אפשר
לברוח מזה עכשיו. חיפשתי איזה חפץ שיתן לי יתרון, אבל הדבר
היחיד שעלה לידי היה פומפה, ומכיוון שזה לא נראה יעיל במיוחד,
המשכתי לחפש. בסרטים הם תמיד מחביאים איזשהו נבוט או אקדח
מבעוד מועד, אבל אני מעולם לא תכננתי להיתקע במצב כזה. בסוף
מצאתי שואב אבק בארון המטאטאים ופירקתי ממנו את צינור הברזל,
טוב מספיק לטעמי. לאט פתחתי את דלת השירותים מנסה להציץ
בחשאיות. לראות אם יש שם מישהו, משהוא, שום דבר. חזרתי לנשום.
הדלת חרקה, שכחתי שהדלת חורקת, והרעש שהיא עשתה נשמע חזק
מהרגיל. כשדחפתי את הדלת שמתי לב שאני רועד. התקדמתי במסדרון
צעד אחר צעד, התאורה העמומה בסלון הזכירה לי ששכחתי את האור
דולק בסלון, אתמול בלילה. מימין לי נמצאה הדלת של השותף שלי
לדירה, היא הייתה נעולה. כך ידעתי. הוא נסע לבקר את ההורים שלו
באמריקה. אולי הוא חזר, לא, אתמול דברתי איתו.
        מעולם לא זכרתי ששמעתי את הנשימות שלי בכזה בירור.
נשיפות חזקות, אחידות, שהרעש היחיד שגבר עליהם היה רשרוש שנוצר
ממגע כף רגלי עם שיערות השטיח הסינתטיות. דממה נשמעה ברקע,
כאילו רעשי הם היחידים בעולם. אני חושב שהלכתי במסדרון ההוא
לפחות רבע שעה (באותה מידה זה היה יכול להיות שעה, שעתיים או
שלוש דקות. לא הייתי מבחין בהבדל). האור בקצה המסדרון כבה,
הגברתי את קצב ההליכה, ובזריזות פרצתי לסלון. המוט דרוך בידי,
מוכן לכל התמודדות. סריקה מהירה של החדר הרגיעה אותי, כשאיש לא
היה שם. כבר לא שמעתי את הנשימות שלי.
        אור הירח זרח והציף את החדר בבהירות מסוימת על הנזק
שנגרם. הארונות הכבדים היו הפוכים ותכולתם נשפכה על הרצפה,
המגרות מנותקות. כלי כתיבה ודפים פוזרו בכל רחבי החדר.
הטלוויזיה שבורה ונטושה והוידאו היה חסר, לא הופתעתי. עמדתי שם
קפוא, תחושת הזמן כבר אבדה לי, מנסה ולא רוצה להבין את מה
שקורה סביבי. חיכיתי למשהו, סימן. סימן שיכפה עלי להמשיך לחפש
את מי שגרם לכל זה, ולצאת ממה שהיה פעם החדר אירוח שלי. הסלון
שלי. אמנם לא הייתי אדם מסודר אבל מעולם לא הגעתי לידי כך.
כשהסימן הופיע לא רציתי לענות לו. צליל מתכתי פגע בטעות ברצפת
המטבח. ערנותי חזרה אלי, והלב שלי פעם ממש בחוזקה. תפסתי את
עצמי והחלטתי. התפרצתי מהר פנימה, המוט מוכן להניף ראשים, אך
איש לא היה שם. הוא מתחבא, אני רועש מדי. התחלתי לדאוג. הדלת
הנוספת היחידה בחדר היתה הדלת לחדר שלי. היא היתה פתוחה קצת,
כאילו שמי שנכנס פנימה לא תכנן להישאר שם זמן רב. למה הוא נכנס
דווקא לחדר שלי.למה לא לשל מוטי.
       במטבח היה קל לראות שהוא לא סיים את עבודתו. כמה
ארונות היו פתוחים, אך דבר לא היה חסר. אצבע אחר אצבע הכרחתי
את ידי החלקה מזיעה לאחוז בידית. הזיעה הלכה והצטברה, נשימתי
נאנקה והלב החל לפמפם באכזריות. היד החליקה בטעות ופתחה את
הדלת במקום. בחצי הדרך הטלפון צלצל, לעזזל.
"לעזזל", צעק האיש מבפנים. הדלקתי את האור עם ידי הפנויה ושם
בחנו אחד את השני בארבע עיניים.
קפוא ומבוהל הייתי אני שם " נמאס מכל הטלפונים האלה" הרמתי את
הטלפון, שוכח לרגע איפה אני נמצא ומטיח אותו בקיר. הטלפון היה
אלחוטי קטן ושחור והוא המשיך לצלצל למרות חוסר התזמון המוחלט
שלו. הסתכלתי לו בעיניים ואמרתי " אתה משוגע. חשבתי שיש פורץ
בבית".
" אתה חשבת" עניתי " הפחדת לי את הצורה".
" שלא תעז להפחיד אותי יותר ככה, ברור" תקפתי.
" אני. אבדת את עצמך לגמרי, אה. אתה כבר לא שפוי!".
" על מה אתה מדבר?".
" אתה באמת לא יודע. ראית את עצמך בזמן האחרון, בשבועות
האחרונים?".
" אל תדאג. אני יודע טוב מה קורה איתי. אתה חושב שאני משוגע.
השבוע נפרדתי מחברה שלי. אני כל יום הולך לעבודה, מה אתה רוצה.
מה אתה מנסה להשיג?".
" באמת. אם אני הוא זה שצריך לחדש לך, אז עדיף שתדע. אתה לבדך
בעולם. פיטרו אותך משבע משרות שונות רק החודש. וכבר שבוע לפחות
שלא יצאת מהבית, ושלא נדבר על מקלחת".
" אתה חולה! אולי מערכת היחסים שלנו לא בשיא, אבל אני יודע טוב
מה אני עושה כל יום".
" נו...".
" אני כתב בידיעות אחרונות".
" כן, ו..." , "ו... מה".
" מה אם גרפיקאי, בשלוש חברות שונו, פועל במפעל למרגרינות,
נגריה. נרשמת שלוש פעמים ללימודי רפואה ולא הגעת לשום שיעור.
שאני אמשיך".
" מה אתה מנסה להשיג".
" קשה לי לראות אותך ככה. חי ככה...אני זקוק לך".
" אתה רוצה את החיים שלי, נכון. אין סיכוי. לא תקבל אותם.
תמשיך להיות הבבואה שאתה". באותו הרגע לא היו לי ספקות. הנפתי
את מוט הברזל, והסתערתי לכיוונו. מכוון לראש החוצפן והמכוער
שלו.
" אתה באמת לא זוכר מה קרה. איפה רוני?" אמרתי צועד לאחור,
מתחמק ממכה אחר מכה. הנורה התנפצה, יש כנראה רסיסי זכוכית
פזורים על הרצפה.
" מה עשית לה...יא'מופרע, מה?" צעקתי.
" מאז שהיא מתה. לא חזרת לעצמך, אה. תסתכל על עצמך, איך אתה
מתנהג. אתה לא שפוי".
"מה...." אתה משקר!" צעקתי ושברתי את החלון. אני בטוח בכך,
למרות האפלה בחדר.
" מה ציפית למצוא פה? גנב, רוצח, אנס. אחרת את המועד. כבר אין
את מי להציל.. רק אותך!".
" אתה לא תשתלט לי על החיים...אני לא אתן לזה לקרות!". דחקתי
אותו לפינה וכמעט גם פגעתי בו, כשעקפתי אותי בביטחון וזהירות.
" נמאס לי ממך" אמרתי בטון מזלזל."המצב גרוע מכל מה שתיארתי
לעצמי". והגעתי בחמישה צעדים ארוכים לדלת הכניסה. מסתכל על
עצמי מרחוק. בדיוק כשפתחתי את הדלת נכנסו שלושה שוטרים. ברכתי
אותם לבוקר טוב ויצאתי מהדלת, עוקף אותם מסביב ונעלם במסדרון.
       הם שאלו אותי " מה קרה", ואמרו שהשכנים התלוננו על
רעשים מוזרים. " וכשלא ענית לטלפון".
" לא. אני בסדר. רק קצת עייף" אמרתי להם. השוטר הבכיר ניסה
להידחף פנימה, לבדוק את הבלגן, אבל מנעתי ממנו, ונעלתי את
הדלת. " רק עייף" אמרתי לעצמי שוב.
       הדירה הייתה הפוכה. היא השתנתה מאיך שזכרתי אותה.
הבגדים היו מפוזרים על הרצפה, פחיות שימורים היו זרוקים ברחבי
הסלון וגבינה מקולקלת החמיצה מעל הטלוויזיה השבורה. הטלפון
צלצל, התעלמתי ממנו. החלטתי שצריך לסדר את הדירה. בבוקר נסדר
את הדירה. בבוקר הכל יהיה טוב.