שש בבוקר הודעה בפלאפון
אני פותחת את העיניים במהירות ומזנקת
ידעתי שלא תשכח אותי ידעתי שלא תתן לי לנסוע ככה ידעתי!

אבל זה לא הייתה אתה...

מנסה להרדם ובסוף מתייאשת מתעוררת מסתכלת על תמונות של אנשים
שנראים שונים ממה שנראו, של אנשים שאני אוהבת והם נגמרים ואני
לא יכולה לעצור את זה.

ומקללת... מקללת כול כך הרבה דברים בעולם שקיימים ושאני שונאת
ושאין לי שליטה עליהם..

עוד מעט שלוש... המזוודה כבר ארוזה, ואני מחייכת חיוך באמת
מאושר
אני נוסעת מכאן, אני לא אחשוב על כול מה שקורה כאן בחודשיים
האחרונים אני לא אחשוב עלייך אני לא אחשוב על הצבא שמתקרב ואני
לא אחשוב על אנשים שבקרוב לא יהיו איתי יותר...

אני נוסעת מכאן, ואין לי לאן לחזור, כי אף אחד לא מחכה לי
כאן... וכשאני אחזור אני אצטרך להתמודד עם הכלום הכי גדול
בעולם..




אני לא מאמינה שנתת לי ללכת...