זהו מעשה בחרוב. כמו כל החרובים, גם הוא גדל על עץ. כמו כל
החרובים, גם הוא היה נורא מזין ובריא, והיו בו את כל אבות
המזון, וכו' וכו'. אבל לחרוב הזה היה סוד אפל. סוד מאוד מאוד
אפל.
הוא לא רצה שיאכלו אותו. למה? ככה. כנראה שהוא היה חרוב מוזר.
אבל זה לא שינה את העובדה שהוא ניסה שלא להיאכל בכל דרך
אפשרית. עבר חודש, עברו חודשיים, והחרוב נהיה גדול ויפה, ללא
שום פגם. הוא ניסה להיחבא, ניסה אפילו להפיל את עצמו על
הליכלוך- מה לא עשה כדי לא להיאכל.

באיזשהו שלב חבריו החרובים התחילו לכעוס עליו. למה כל כך חשוב
לו להיות שונה? די עם הצומי הזה! הם נהגו לומר לו. והחרוב
נעלב. הגיע יום ובשדה שעל יד עץ החרוב התחילו לגדול שיחים
קטנים, שלהם היו גרעינים קטנים. החרוב, שכבר היה על הרצפה,
התחיל לדבר איתם. הם סיפרו לו שהם שומשום מובחר, ושהם הולכים
להיות טחינה. הם סיפרו לו שהם טעימים. אבל מה שהכי הפליא את
החרוב- הם סיפרו לו שהם לא רוצים להיאכל. היו להם שאיפות. הם
רצו להיות "טחינת הנסיך".
לחרובים לא היו שאיפות. וכך החליט החרוב שהוא רוצה להיות
שומשום.

הוא טיפס על שיח שומשום, דיבר עם השומשומים הקטנים, שיחק איתם,
חי איתם. ולאחר חודש, הגיע טרקטור גדול לקצור את השומשום.
ובדיוק לפני שהחרוב הצטרף לחבריו, עצר הטרקטור. מהטרקטור יצא
אדם גדול ומזוקן, הרים בידיו את החרוב המבוהל וחייך אליו.
"טחינת חרובים!!!"
החרוב לא הבין בהתחלה את הכוונה. רק כשהאיש לקח אותו אל המטחנה
בנפרד, הבין החרוב שהוא הולך להיות טחינה. וכך הגיע החרוב
לסופרמרקט בתור אחד מהאליטה- טחינת חרובים. הוא הביט בלגלוג על
טחינת השומשום ב-12 שקל, אפילו על הטחינה המתובלת. הוא ידע,
שסוף סוף אין שום סיכוי שמישהו יקנה אותו.

וכך שכב לו החרוב באריזה חודשים רבים, עד שיום אחד גילה שיש לו
נקודות ירוקות. הוא ניסה לגרום למישהו לשים לב- לבסוף, מרוב
ייאוש, הוא השליך עצמו מהמדף. בזמן שעובד בסופרמרקט הרים אותו,
הוא ראה לפתע את העובש שעל החרוב. הוא זרק אותו בקשת רחבה, מעל
המדף- הישר לתוך פח זבל. וכל מה שהחרוב הצליח להעלות בראשו
החרובי, היה- מספיק.

זהו סיפור על חרוב, שרצה להיות מיוחד. זה סיפור על חרוב
שהצליח. זה סיפור על חרוב שהגיע קיצו.
ומעל לכל-


אלה 335 מילים שהצלחתי לדחוס לסיפור מופרך על טחינת חרובים.