[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ג'ון בלו
/
שביתת הנמלים

"יש בטחון?" שאלה המנקה הרוסיה את אליס.
"אני לא מבינה." אמרה אליס, וכדי להסיר ספק הוסיפה: "אני לא
מדברת רוסית."
"נו, חולצה קרוע." הצביעה המנקה על כתפו של בן זוגה, שעמד
לידה, מבטו כבוש בריצפה, נוטף תוגה. "צריך בטחון."
קרע גדול היה פעור בחולצתו של פועל הנקיון הרוסי, מפריד את שני
האלפים שהתנוססו בגאון על חזהו: "א. א. נוי - שרותי נקיון
ואבטחה".
"את מתכוונת לסיכת בטחון?"
"כן. מה אני אומרת?"
"יש סיכות בטחון בארון שבמטבח."
הרוסיה הביטה באליס בחוסר הבנה, ואילו בן זוגה המשיך להתבונן
ברצפה ולשתות תוגה.
"בואו, אני אראה לכם. ממילא הייתי בדרך לשתות קפה."


על השולחן של אליס התהלכה נמלה, נמלת קציר. מדי פעם טיפסה
ועלתה על המקלדת, פוסעת בשביל הצר שבין המספרים וקבוצות מקשי
הפונקציות.
אליס התבוננה בה. מאז השעה חמש, בה עובדי המשרד האחרים עזבו
איש איש לביתו, הסתובבה נמלת הקציר על השולחן, והשביתה את אליס
מעבודתה. נותרו עוד שני דו"חות שצריך לתקן, ולשלוח לאמריקאים
לקראת הפגישה בשבוע הבא.
"תהיי נשמה ותגמרי אותם לפני שאת הולכת." אמר לה גיל גביש. "זה
צריך להגיע אליהם על הבוקר שלהם."
השעה הייתה כבר שבע. על חלון האקסל שמילא את צג המחשב ריצד
הדו"ח האסטרטגי לפיתוח עתידי, משבצותיו הלבנות ממתינות עדיין
לאצבעותיה של אליס. על יד המקלדת היו מונחים חמישה דפים עם
מספרים בכתב ידו של גיל גביש. מדי פעם טיפסה עליהם נמלת
הקציר.
בצד השני של האוקיינוס האטלנטי, המנהלים של קונסטרקשון
טקנולוג'יז לימיטד החלו להגיע למשרד.


בבית הילדים היה מוסכם על כולם שלאליס יש שם מוזר. כשעברה
לתל-אביב, והחלה לצאת בערבים, שאלו אותה לא פעם אם היא קרויה
על שם גיבורת ספרו של לואיס קרול (אליס היתה עונה בשלילה: "זה
קיצור לאליסנדרה"). אבל בקיבוץ, אם מישהו בכלל הכיר את הדמות
הספרותית, הרי שהכיר אותה בשם עליסה.
בקיבוץ, די היה בהיגוי שגוי, קרוב מדי לשיניים, של האות סמך,
או בכשרון דל לגומי וחמש אבנים, בכדי שתמצא את עצמך מחוץ לחברת
הילדים. קל וחומר כל שלושת הפגמים, ובנוסף, שם פרטי מוזר.
אליס היתה יושבת לבד בדשא, מגביהה מדי פעם את עיניה מהספר,
ומתבוננת בילדים המשחקים. לפעמים היתה מתחקה אחר מסלוליהם של
טורי נמלי הקציר. החל מהקנים, שילדי הקיבוץ היו נוהגים לקלקל
בבעיטות ודליי מים, ועד למצבורי מזון, שגרמו לאליס לשמוח בשמחת
הנמלים: שבר קרטיב שנמס על השביל, ליבת תפוח שנזרקה אל הפח, אך
נחתה בדשא.


דינה, שותפתה של אליס לדירה, התקשרה לשאול למה היא לא חזרה
עדיין, ומתי היא מתכוונת להגיע. "יש לי שני דו"חות לסיים."
הסבירה אליס בהתנצלות.
הדבר הנורא ביותר עלי אדמות, לדעת דינה, הוא לאכול לבד. זו
הבדידות בהתגלמותה. הבדידות המוחלטת. כשהיתה עומדת לצאת מבית
קפה, בידה קפה-הפוך-נטול-לקחת, והיתה מבחינה במישהו אוכל לבד,
מיד היתה מתיישבת לידו. כשרק עברה לתל-אביב, כך סיפרה לאליס,
היתה מנסה לארגן את האנשים הבודדים בבתי הקפה לשבת זה עם זה.
אחרי כמה נסיונות כושלים כאלה, שבסיום האחרון שבהם נאלצה
להסביר את עצמה לשוטרים, עברה למדיניות פרטנית. אחד אחד, בזה
אחר זה, תושיע את כל שותי הקפה מבדידותם.
אליס, שחולשתה זו של דינה היתה מוכרת לה היטב, נזפה בעצמה שהיא
מתעכבת כך. עליה להקליד כבר את המספרים שגיל גביש השאיר לה.
אבל היא התקשתה לעשות כן. נדמה היה שהמחשבה על יום המחר, בו
תגיע אל שולחן חף מנמלים, משרה עליה תוגה.
"אני צריכה חוות נמלים." הרהרה אליס. "לא משהו גדול. חווה
קטנה, מתחת לשולחן שלי. כשיהיה לי משעמם, אוכל להתבונן בנמלים
ולהתעודד."
במטבח מצאה בקבוק פלסטיק גדול וריק. הזוג הרוסי עדיין ישב שם,
הגבר עם שלוש סיכות בטחון בחולצתו. על השולחן, עליו היו אליס
והמזכירות האחרות חותכות את סלט ארוחת הצהריים, עמדו שתי
עגבניות גדולות ובשלות, אחת מהן נגוסה כדי מחציתה, ומיץ אדמדם
ניגר ממנה אל השולחן. לידן ניצבו קופסת פלסטיק עם דג מלוח ושתי
כוסות עם מעט וודקה. שיחה ממולמלת שהתנהלה בין בני הזוג,
הופסקה לרגע כשנכנסה אליס למטבח, אך מיד התחדשה. אליס חייכה אל
פועלי הנקיון. על אף שלא הרימו את מבטם אליה, חשה אליס שהם
מבחינים בחיוכה, ומוקירים אותו.


להפתעתה של אליס, גיל גביש הקדים להגיע למשרד. בשעה שמונה וחצי
בבוקר, מבעד לדלת הפתוחה למחצה, שהפרידה את חדרו מחדרה, כבר
נשמע קולו המתחנחן באנגלית קלוקלת: "בט יו סי, דר איז א שביתה,
א סטרייק, אין דה פורטס. די דונט לט אס גט דה סינגז פרום דה
שיפ."
הדבר הראשון שחשבה אליס, כשראיין אותה גיל גביש לתפקיד
מזכירתו, הוא שזה יהיה משונה לעבוד בשביל מושבניק. היהירות
והחשש של בת קיבוץ נמסכו אפילו בה, ששוועה לעזוב את אפיקים
מיום שזכרה את עצמה.
"אפשר לומר שאת אובר-קואליפייד לתפקיד של מזכירה." אמר לה אז
גיל גביש, מחייך, אגלי זעה על מצחו הגדול. כשהתמתח, זרועותיו
העבות עולות כמו גלגל של קומביין משני צדי כתפיו הרחבות, נתגלו
כתמים כהים מתחת לבתי השחי שלו. הריח הזכיר לאליס חציר ומזון
לפרות.
"יש לך תואר ראשון." הסביר גיל, "למזכירות כאן בקושי יש תעודת
לידה."  
אליס תארה את הקשיים במציאת מקצוע הולם לבוגרת החוגים לספרות
ובי אי כללי מאוניברסיטת תל-אביב, במיוחד כשהמשפחה שלה בקיבוץ,
ולא יכולה לעזור לה בתשלום שכר דירה. גיל גביש, שמשפחתה של אמו
מתגוררת בבית שאן, דקלם באוזני אליס את רשימת האנשים הארוכה
שהכיר באזור. אף שלא הכירה אף אחד מהם, התלהבותו לא הצטננה,
והוא קיבל אותה לעבודה.
על פי רוב, היה גיל גביש מגיע לעבודה קצת אחרי תשע בבוקר,
כשהמנהלים באמריקה כבר עזבו את משרדיהם. בסביבות שתים עשרה
בצהריים היה זורק לאליס: "אם מחפשים אותי, אני חוזר עוד חצי
שעה", ונעלם עד ארבע וחצי.
הבוקר הוא נראה מודאג. אליס הבחינה בעצבנות המסתתרת מתחת
להתחנחנות שבקולו. כשנכנס לחדרה, אסופת ניירות מהודקים בידו,
היה החיוך שלו מאולץ, ואגלי זעה רבים מהרגיל  עיטרו את מצחו.
"אני צריך שתשמידי את המסמכים האלה במשרפה."
"משרפה? יש משרפה במשרד?"
"כן. לא כולם יודעים מזה. אבל עליך אפשר לסמוך, נכון?"
זיק של יאוש עבר בעיניו של גיל גביש, וגרם לה חוסר נוחות. מתחת
לשולחן שלה היה בקבוק פלסטיק עם אדמה ושתי נמלי קציר. אליס
השתוקקה להתבונן בהן, אבל חששה שגיל גביש יגלה את חוות הנמלים
המאולתרת, ויורה לה להפטר ממנה.
"את צריכה לרדת לקומת המרתף השניה. לוחצים על הכפתור של החניה.
אז, כשהוא נדלק, לוחצים עליו שוב, שלוש פעמים, במהירות. את
מבינה? המעלית תעצור בחניה, אבל אז היא תמשיך למרתף. לא מסובך,
אה? בשביל להשתמש במשרפה, את צריכה להקיש קוד. הקוד שלי זה
א-י-נ-ק-ו-ד. את מבינה? יעני, אין קוד. תסתדרי? קטן על מישהי
כמוך, שלמדה באוניברסיטה, לא?"
אליס לקחה את המסמכים, והניחה אותם על השולחן, לצד צג המחשב
שלה. גיל גביש חייך אליה עוד חיוך מאולץ, ואמר: "כפרה, אכפת לך
לעשות את זה עכשיו?"


במה עבדו חמישים וארבעה העובדים של קונסטרקשון טקנולוג'יז
לימיטד ישראל? נדמה היה שרובם היו מנהלים או מזכירות.
קונסטרקשון טקנולוג'יז לימיטד ישראל הורכבה משבע מחלקות, בעלות
שמות חסרי פשר, כמעט זהים זה לזה. לכל מחלקה כזו היה מנהל,
שניהל שניים-שלושה צוותים. איוש הצוותים היה תעלומה עבור אליס.
על פי הבנתה, אותם שמות שהוזכרו יום אחד כמנהלי מחלקות, הפכו
למחרת לראשי צוותים, וביום שלאחר מכן שבו והפכו להיות מנהלי
מחלקות. שני הדברים היחידים שנותרו קבועים בחברה היו ההפרדה
בין המנהלים למזכירות ומעמדו של גיל גביש, כמנהל הראשי של
קונסטרקשון טקנולוג'יז לימיטד ישראל.
בשיחות הצהריים, שתרומתה של אליס להן היתה מסתכמת, בדרך כלל,
בבקשה להעביר אליה את המלחייה או קערת הסלט, נהגו המזכירות
האחרות להשמיץ את מוסר העבודה של המנהלים עמן עבדו, ובאופן
עקיף, גם את זה שלהן עצמן. "אם הוא כל היום מסתכל על בחורות
ערומות באינטרנט, אז מה קרה אם אני משחקת בסוליטייר פה ושם?"
במסדרונות שרר תמיד שקט, ודלתות המשרדים היו סגורות. מהחוזים
והמסמכים שגיל גביש נתן לה להקליד ולתקן, למדה שאליס שהחברה
עוסקת, לכאורה, בקבלנות של עבודות עפר. יחד עם זאת, נדמה היה
לה שכל העסקאות להן היתה עדה באופן זה, מעולם לא יצאו אל
הפועל. אחרי רצף ארוך של התקשרויות חוזיות ומסמכי תכנון, היה
הפרויקט נדחה ברגע האחרון למועד לא ידוע, מסיבות שלא ניתן היה
לצפות מראש. אצבעותיה של אליס הכירו היטב את רצף האותיות
הלטיניות: Force Majeure.
פעם ניסתה לדובב את שוש, אחת המזכירות האחרות, ללמוד אם זה
המקרה גם במחלקות של המנהלים האחרים. "את חושבת שאני קוראת את
המסמכים שלו?" התפלאה שוש. "תאמיני לי, מה שמשלמים לי פה זה
בקושי מספיק בשביל שאני אקליד אותם. בשביל לקרוא אותם, שישלמו
לי שעות נוספות."


גל חום מחניק הכה באליס, כשנפתחו דלתות המעלית אל קומת המרתף
השניה. לרגע התערפלה ראייתה, והכרתה איימה להתפוגג אל העלפון.

התחושה הזו, לא בלתי נעימה, היתה מוכרת לה מימי נעוריה בקיבוץ.
באחת הפעמים הראשונות שיצאו לעבוד במטעי הבננות, בחום המעיק
והלח של חודש יולי, איבדה את הכרתה, והתעלפה. האחות במרפאה של
הקיבוץ המליצה לה לנוח יום-יומיים, שבעקבותיהם גילתה אליס
שחסרונה אינו מורגש. היא לא חזרה לעבוד בבננות, ואיש לא
התלונן.
קירות הבטון של חדר המשרפה כוסו במקטעי קווים שחורים, שמבעד
לעשן נראו כסימני כתב קדום. במרכז החדר עמדה המשרפה, חדר ברזל
בתוך חדר הבטון, שארובה מחברת אותו לתקרה, וארבע רגלי מתכת
מפרידות בינו ובין הרצפה. מתוך קירות התא הזדקרו שבעה צינורות
ברזל, קרניים שתפקידן עלום. קצותיהם היו מחודדים, משווים
למשרפה מראה מאיים.
דלתות המשרפה היו סגורות, אך מבעד לסדק הדק שעבר ביניהן,
השתלחו מעת לעת לשונות אש. חלונות זכוכית היו קבועים מעל כל
אחת מהדלתות, מפויחים וגבוהים מדי מכדי שאליס תוכל להבחין
בתוכן המשרפה.
בניגוד גמור למשרפה עצמה, גדולת מימדים ועתיקה למראה, עמד בצד
החדר מסוף מחשב, לבן ומבריק, חסין באופן בלתי מוסבר לכתמי
העשן. כשאליס התקרבה אליו נדלק הצג כאילו מאליו, וחלון קטן
במרכזו ביקש ממנה להקיש סיסמה. סביב לחלון, טפט הרקע היה אפור,
מעוטר עיטורים שחורים, בדומה לקירות חדר המשרפה.
אליס התכופפה להקיש את הסיסמה, כשנמלת קציר שהסתתרה בשרוולה,
קפצה להפתעתה אל המקלדת, בדיוק על מקש האות אלף. משם דילגה
הנמלה אל האותיות נון, קוף, יוד, דלת, וו. "אלה האותיות
הנכונות," הרהרה אליס, אבל הסדר שלהן... הוא לא מדויק."
הנמלה התעקשה, מקפצת באופן בלתי רגיל לנמלים, מתווה את הסיסמה
שאליס השתכנעה לבסוף להקיש: א-נ-ק-י-ד-ו.
קולות גרגור וחריקה עלו מתוך המשרפה, ודלתות הברזל החלו נעות
במסילותיהן, עד שחשפו לוע גדול ומבער. החום בחדר גבר, והאוויר
הפך יבש ועשן מאד. אליס התקשתה לנשום, אבל במקום להשליך את
המסמכים אל האש ולעזוב את החדר, היא נותרה עומדת מול תא הברזל
הגדול, מרותקת.
קולות גרגור ופצפוץ המשיכו לבקוע מתוך המשרפה, חוזרים על עצמם
בקצב אחיד, כמו היתה מילת קסם מתגלגלת בין הלהבות, נחבטת שוב
ושוב בין קירות הברזל. אליס כמעט והצליחה לפענח אותה:
חום-בה-בה, חום-בה-בה.
לפתע, קול עמוק וברור עלה מתוך האש: אליס...
- מה?
- אליס, אל תראי ואל תחששי...
- אני לא רואה ולא חוששת. מי אתה?
- אליס... אנכי ילוד ההר, נוטר יער הארזים, שוער נהר המתים.
שיני - שיני הדרקון. חזי - הנחשול המסתער. מי ישמע שמי ולא
ירא? אנכי חומבבה הנורא.
- מה?
- אנכי חומבבה, בעל שבע קרני האימה, קרני הזוהר המסמאות. מבטי
בהיר, ירחיק לראות. שאליני, לא אכחד. שאליני שאלה, לא אכחד.
אליס צמצמה את עיניה כנגד העשן, וניסתה להבין מה הקול רוצה
ממנה. הוא רצה שתשאל שאלה, אבל השאלה היחידה שעלתה בדעתה היתה:
"מי אתה?", וניכר היה שחומבבה  ענה על שאלה זו כמיטב יכולתו.
- אליס... סודות עבר מתפענחים באור קרני. צפונות עבר מתפענחים
באור קרני. אנכי ילוד ההר, ואת בת אישה. התדעי, אב אחד לנו?
- מה?
- התדעי מדוע נברא האדם?
- אה... אני חושבת שהוא לא נברא, הוא התפתח, אתה יודע...
מהקוף.
- מה?
- הקופים, אתה יודע... חלק מהם ירדו מהעצים לפני מיליוני שנים,
והתחילו להשתמש בכלים, וללכת זקוף... זאת אומרת, הברירה הטבעית
והאבולוציה...
- הס. כיצד יצמח מתוך הקוף אדם? ירד הקוף מהעץ, גם אם תלמדיהו
לאחוז בכלי ולזקוף קומתו, האם בכך יקנה בינה? ואם יטפס האדם
באמירי הארזים, ויכופף גוו, האם יהפוך לקוף? הבל דיברת, אליס.

- לא, זה... זה לוקח הרבה שנים, והברירה הטבעית...
- הס. הסכיתי ושמעי. לפני שנים רבות, טרם נברא האדם, היו האלים
עצמם עובדים יומם ולילה. שבע מאות שנה חפרו האלים תעלות, וערמו
את העפר להרים. חפרו את הפרת והחידקל. ערמו את הרי האררט. יום
ולילה עמלו ללא מנוחה, עד שקם האלוה, ואמר: כבד העמל. רבה
התלאה. הוביל וה את אחיו אל ארמונו של אנליל. שלחו אש בכליהם
והתלקטו אל שער מעונו של מלך האלים.
אמר אאה, יועצו של אנליל: הקינה כבדה, רבתה המלאכה לעשותה.
נקרא לנינתו, גבירת האלים. היא, יצור תברא. את סבל האלים, האדם
ישא.
אמר אנכי, יועצו של אנליל: אל אחד יטבחו, בבשרו ובדמו נינתו
תבלול טיט. האל הלז, והאדם, יתבוללו יחדיו בטיט.
לא קופים, אליס. טיט. מקורנו בטיט, ותכליתנו לשרת את האלים.
לפני שנפרד, אליס, אשאל אני אותך שאלה: מי האל שטבחו האלים
במפחרתם, התנחשי?
אליס שתקה, מבולבלת מהסיפור המשונה. אנחה שקשקה את תא הברזל.
-  תשובתי לך נתתי, על שאלתך עניתי. הבי לי את מנחתו של
המלבלב. הבי לי את המנחה, את סודות האש המבערת.
אליס הניחה שחוממבה מתכוון למסמכים שבידיה, והשליחה אותם אל
האש. בחריקה איטית החלו דלתות הברזל נסגרות. קול אחרון עוד
רעם, מתגלגל מאחוריהן: ערבים הסודות לחיכי המבער. כעת אנומה,
אליס.





"עוגה מצוינת." איבחנה דודה זיוה את עוגת הבננה שהכינה רחל,
אמה של אליס.
"נו, לא כל יום מגיעה אלינו לחדר כזו אורחת נכבדה." אמרה אמא
של אליס
"מה נשמע בעיר הגדולה?" שאל הדוד שמוליק.
"הכל בסדר."
"סיימת כבר את הלימודים?"
"כן."
"יפה מאד."
"היא סיימה בהצטיינות!"
"נו, כל הכבוד. אז עכשיו את חוזרת לקיבוץ?"
"בינתיים לא."
"אצלכם הבנים חוזרים?" שאל אברהם, אביה של אליס, את שמוליק.
"גם בגניגר המצב קשה." נאנח שמוליק. "אתם יודעים איך זה."
אליס ידעה. בשביל המתפתל ממגרש החנייה אל החדר של הוריה פגשה
בקבוצת אמהות, בנות גילה. כמו בימי ילדותה, היתה השיחה מקוטעת
ומאולצת. אלה שהפעם הסיבה לכך לא היתה שמה המוזר של אליס, או
חוסר היכולת שלה להעפיל אל קון-הקשה. כיווץ הגבינים למראה
הפג'ו 205 של אליס לא נבע מבוז. השאלות שנשאלה, לא נועדו
להקניט אותה, אלא להציל משהו מכבודן של הנשארות מאחור:
"שמענו שאת לומדת באוניברסיטה."
"לא צריך בגרות בשביל זה?"
"את זוכרת את אמנון? גם הוא הלך ללמוד באוניברסיטה. עכשיו הוא
עובד במחשבים. באמריקה."
"אני גם התכוונתי לעשות בגרות. דחיתי לאחרי הצבא, אבל אז, כבר
היה נראה לי שיש דברים יותר חשובים לעשות, את יודעת."
"ילדים, את יודעת. לך אין ילדים, נכון?"
"ילדים זה שווה הכל."
"שמעתי שגם לאמנון אין ילדים. אומרים שהוא... את יודעת..."
"אליס, לך יש חבר?"
הדבר מעולם לא נאמר במילים בין אליס ובין הוריה. מעולם לא שמעה
אותו נאמר במפורש בחדר האוכל, כשבאה לביקור. אפילו היא עצמה,
שהיתה חפה מכל תחושת נאמנות כלפי הקיבוץ, הנמיכה את קולה וחשה
לא בנוח כשסיפרה לדינה שלדעתה, בני גילה שנשארו בקיבוץ, הם אלה
שלא היו מצליחים מחוצה לו.
אחרי שהדוד שמוליק ואשתו עזבו, נשארה רחל לרחוץ את הכלים,
ואליס ואביה יצאו לטייל בשדות. שמש גדולה ואדומה התמתחה בין
טלאי עננים, משווה להם מראה חכלילי.
"אם היית פוגש מישהו, שיכול לענות על כל שאלה, מה היית שואל
אותו?"
אברהם עמד מלכת, מכווץ את מצחו ומשפשף את סנטרו. כך היה נוהג
מאז היתה ילדה, שוקל בכובד ראש כל שאלה שלה. כשראתה לראשונה
צילום של פסל "האדם החושב", נראה היה לאליס שרודן החטיא
לחלוטין את מטרתו. אל מול השקופית שהקרין המרצה, עלה בראשה
מראה אביה, כפי שעמד מולה כעת.
"איני יודע." התוודה לבסוף אברהם. "שפע האפשרויות מכה אותי
אלם."
הם המשיכו לצעוד עד קצה חלקת האבוקדו. על אף השקיעה הקרבה, היה
עדיין חם. אגלי זיעה זלגו במורד פניו המחורצים של אביה, שאף
בהם שלחה השמש אדמדמות. "יש משהו שאת רוצה לשאול אותי?"
אליס השפילה מבטה וראתה קו חשוף של אדמה, חום וישר מתחת
לגבעולים הצהובים. פעם הייתי עוקבת אחריהן ימים שלמים, חשבה.
היכן נמצא הקן שלהן? לאן מוביל הנתיב הזה? "אנחנו כמו אודי
חמודי ואבא שלו." אמרה לבסוף, מחויכת.
אביה נגע בלחייה בכריות אצבעותיו. "אליסנדרה... אני... העבודה
כאן, את יודעת, באמת היתה כל חיינו. צר לי שאיננו יכולים
להעניק לך יותר."
"נתתם לי את השם הכי יפה שיש." אמרה אליס.


חוות הנמלים שמתחת שולחנה של אליס הלכה והתרחבה. בקבוקי פלסטיק
גדולים התמלאו באדמה, וחוברו זה לזה בבקבוקים קטנים. עובדי
הנקיון הרוסים סיפקו לה דבק, ועזרו לה לחתוך פתחים בפלסטיק. על
אף שמבטיהם היו נוגים תמיד, ועל פי רוב גם משתוממים, נדמה היה
לאליס שנוצרת בין שלושתם אחווה. קשירת קשר שמטרתה לא ברורה,
אבל משכרת במתק הפרת האיסורים שבה.
נמלי הקציר, שהיו כל הזמן בטווח ראייתה, ולעיתים מזומנות אף
הסתובבו על שולחנה, השרו עליה עליצות, והעניקו לה מרץ לעבוד.
לקראת הפגישה הצפויה עם ההנהלה האמריקאית, הטיל עליה גיל גביש
משימות הקלדה רבות במיוחד, אבל היא לא התלוננה. למעשה, העובדה
שלא היה לא פנאי לשחק במחשב גרמה לה סיפוק. איזשהי זקיפות קומה
בארוחת הצהריים עם המזכירות האחרות.
כשסיפרה לדינה על החווה, הגיבה שותפתה בספקנות מסוימת, אבל מיד
התעשתה: "אז זו הסיבה שאת שמחה בימים האחרונים... גם אני שמחה
- זה מצוין שמצאת משהו שעושה אותך שמחה. וזה גם מצוין שיש לך
אומץ ללכת על זה. את בחורה אמיצה, אליס."
יחד עם זאת, בחלום שהחל לפקוד את שנתה מדי לילה, היתה אליס
יושבת במשרדו של גיל גביש. רגליה שעונות על שולחנו, ובידה חמש
אבנים, הנזרקות אל על ונלכדות בידה ללא קושי. בחדר הסמוך, חדרה
שלה בזמן ערותה, קיפצו נמלי קציר על המקלדת, מזינות את מסמכי
האקסל במספרים. שבילי נמלים השתרכו מהחווה שמתחת לשולחן אל
החדרים האחרים, הריקים מאדם, שכל דלתותיהם פתוחות. גם בהם עבדו
הנמלים במרץ, משיגות את יעדי הרבעון עבור המנהלת הראשית,
אליס.


יומיים לפני תחילתו הצפויה של ביקור ההנהלה האמריקאית, הבחין
גיל גביש, בצאתו מהמשרד, בקבוצת נמלים בחדר. "אליס מותק, יש
לנו בעיה של נמלים במשרד. שמת לב? כמה אנשים כבר התלוננו. אם
האמריקאים יראו פה נמלים, זה הסוף שלנו. תעשי טובה ותתקשרי
למדביר, אי אס אי פי, טוב? תסבירי לו שזה מצב חרום, ושיגיע מחר
לכל המאוחר. בסדר? אני יוצא לאיזה חצי שעה, אם מחפשים אותי."
בימים שהדוד שמוליק עוד גר באפיקים, אחד מתפקידיו בקיבוץ היה
אחראי הדברה. בשלהי הקיץ בו מלאו לאליס שתים עשרה הורגשה
בקיבוץ תכונה רבה במיוחד של נמלים. אליס ידעה שהן נרגשות לקראת
מעוף הכלולות הקרב ובא, אך שאר החברים גילו פחות אהדה. שיחת
היום בחדר האוכל היתה 'מכת הנמלים', והפועלות השחורות היו
נרמסות על רצפתו לעשרות. "אבל הן מטייבות את האדמה." דקלמה
אליס את שיעוריו של המורה לחקלאות, ללא שומעים.
ילדי הקיבוץ היו תרים אחר ערימות המוץ שהנמלים פלטו מקיניהם,
בועטים בתלוליות העפר בכוונה לסתום את הקנים, או שופכים לתוכם
דליי מים, במטרה להציף אותם. הדוד שמוליק היה יוצק לתוכם את
הרעל המיוחד שלו, שמכל בקעת הירדן היו עולים לרגל כדי לרכוש
אותו, ושאת מתכונו הסודי לקח איתו אל גניגר, כאשר נישא לזיוה.
אך כל פעולות ההרס האלה לא הועילו. הנמלים פעלו על פי העצות
שאליס לחשה להן. מאחורי המסגריה הנטושה, בצל המכונות הגדולות
והמחלידות, הסתתר הקן הראשי. כמו גנרל מנוסה שלחה אליס גדודים
וחטיבות להקים קווי הטעיה וקני דמה. פועלות אמיצות חמקו בדרכים
פתלתלות אל חדר האוכל, משטות בדוד שמוליק להאמין שהגיעו מהדשא
הגדול או מכיוון המטעים. בינתיים, בקן האמיתי, הבשילו כנפי
הנסיכות לקראת מעוף כלולותיהן.  
עם בוא היורה, ידעה אליס שתוכניתה הצליחה. למחרת היום התכסו
שמי אפיקים בעננים שחורים של נסיכות מכונפות. מכל רחבי העמק
התעופפו אל אפיקים זכרים רבי און, להוטים לייסד קנים חדשים
ולמות. הדוד שמוליק התרוצץ ביניהם כצייד צמא דם. הנסיכות
והזכרים נפלו במאות לתרסיס הרעל הסודי, ורבים לא פחות נלכדו
במקורי השחרורים, ששמשו לדוד שמוליק כבזי ציד. אך ממאמציה של
אליס נשאו פרי. הנסיכות היו כה רבות, שמספר האבדות בטל בשישים.
רבבות קנים הוקמו באותו סתיו.


פועלי הנקיון לא ידעו היכן ניתן להחביא את חוות הנמלים, או
אולי לא הבינו את שאלתה של אליס. במוחה החלה להרקם תוכנית:
החווה תוסתר עד בוא המשלחת האמריקאית. היא תאמר לגיל גביש
שהמדביר הגיע בשעת צהריים, בה נעדר מהמשרד. בשעת השין, הנמלים
תשוחררנה, ועליבותו של גיל גביש תחשף לעיני האמריקאים. אל מול
האנגלית העילגת שלו, תתיצב אליס. להוראותיה ישובו הנמלים אל
החווה, והאמריקאים ירעיפו עליה שבחים. היא תספר להם על
העדרויותיו הרבות של גיל, על שריפת המסמכים, על כך שבעצם איש
במשרד, פרט לה, אינו עובד. האמריקאים יפטרו את גיל גביש,
ויקדמו אותה לתפקידו. הצעד הבא יהיה פיטורי כל המנהלים
והמזכירות, וקידום פועלי הנקיון הרוסים לתפקיד סגניה.
דינה היתה משועשעת. "את חושבת שזה באמת יעבוד?"
אליס שתקה. לעת עתה לא ידעה אפילו כיצד תצלח את השלב הראשון של
תוכניתה.
"אני שמחה שאת מתכננת תוכניות." הסבירה דינה, "שיש לך שאיפות
מוגדרות, ושאת מנסה לממש אותן. זה דבר מצוין, שלהרבה אנשים אין
אותו, ובגלל זה הם נתקעים בחיים שלהם, והופכים ממורמרים. אבל
כל הקטע הזה של החלילנית מהמלין... אני לא יודעת, בסיפור זה
נגמר די רע, לא?"
"מה קורה עם המדביר?" שאל גיל גביש, כשנכנס למשרד בבוקר, ונתקל
שוב בנמלים. "הוא יגיע היום?"
"בצהריים." הבטיחה אליס. סנטרה נשען על ידיה, ובצער של פרדה
התבוננה בנמלים החוצות את המקלדת. אם לא תמצא מקום מסתור
במשרד, תאלץ לוותר על תוכניתה ולשחרר אותן בחוץ.
"אליס בובה." עלה קולו של גיל גביש מעבר לדלת, "יש לי פה עד
כמה מסמכים שצריך לשרוף. תטפלי בזה בדחוף, או קיי?"


"אליס..." התגלגל קולו הרועם של חומבבה כשנפתחו דלתות המשרפה.
"בצוק העיתים מתרבות מנחות סודותיו של המלבלב..."
- אתה מתכוון לגיל גביש?
- המלבלב, שמות רבים לו. כותש ההרים, שמות רבים לו.
- העסקה שהצעת לי... כלומר, זה שאמרת שתענה לי על שאלות... זה
עוד בתוקף?
- שאליני, לא אכחד. שאליני שאלה, לא אכחד.
- יש לי חוות נמלים... אני צריכה להסתיר אותה איפשהו כאן
בבנין...
- את הנתיב ראי - הוא ינצרך. את נתיב עבדיך ראי - הוא יפלס לך
מסילה נסתרה.
אליס התבוננה באש, מכווצת את מצחה ומשפשפת את סנטרה. מתוך
שרוול חולצתה קפצה נמלה שחורה אל רצפת החדר, ורצה אל מאחורי
מבנה הברזל המקורנן. אליס פסעה בעקבותיה, וגילתה בקיר דלת
קטנה, שלא הבחינה בה קודם. מאחוריה המשיכה מנהרה, שנראה היה
שניתן להתקדם בה בזחילה.
- אליס... התדעי את מצוקתו של המלבלב?
- מצוקה? אתה מתכוון לביקור של האמריקאים?
- האם ישמור את עצמו או את פועליו? האם יטפס באמירי הארזים או
יחפור תעלות בעפר?
- אני לא מבינה...
- אליס... הלא הסברתי לך. את צורתנו צרה מהטיט נינתו. את
צורתנו צר מהטיט אנכי. תכליתנו לשרת את האלים. המלבלב פוסח על
שני הסעיפים, אך את הזכירי לו את מקומו.
- מה?
- הס, אליס. כעת אנומה.


המנהרה הובילה אל מסדרון בו ניתן היה להזדקף. מנורה עמומה
שהשתלשלה מתקרתו האירה קירות בטון חשופים, שקצוות של חוטי חשמל
וצינורות הזדקרו מהם. בקצה המסדרון, זה מול זה, עמדו שני פתחים
ריקים. על מפתנו של אחד מהם נקוותה שלולית מים, שמקורה, כך
התגלה לאליס, היה במקלחת המטפטפת שבמלתחה אליה הוביל. בחדר
הנגדי מצאה מזרון זוגי ישן, שחלק מקפיציו בצבצו מבעד למעטה
הבד. במרכז החדר עמד שולחן עץ, עליו שתי כוסות זכוכית, ובקבוק
וודקה עם תווית אותיות קיריליות. בפינת החדר, קופסת קרטון
ששימשה פעם להובלה של צג מחשב, הכילה ערימת עגבניות טריות.


היום החשוב הגיע. אחד המנהלים הזוטרים, שהיה אחראי, ככל הנראה,
על הקשר עמם, נכנס למשרד של גיל גביש להודיע שהם נחתו בשלום,
אבל בשל הטיסה הארוכה יגיעו היום רק לביקור חטוף, אחר הצהריים.
הדיונים הרציניים יחלו רק מחר.
"אני רק מקווה שכל הסיפור הזה יגמר בשלום." אמר גיל.
"משכנו אותם עד עכשיו... כבר בטח יהיה בסדר. השביתה או-טו-טו
נגמרת. כתוב בכל העיתונים."
"אני לא יודע... בזמן האחרון, אפשר לשמוע שהם כועסים כאלה. הם
מנומסים כמו שהם אוהבים להיות, אבל מתחת לזה... אתה מבין למה
אני מתכוון?"
"אמריקאים - אל תנסה אפילו להבין אותם. זה אנשים שלא עשו צבא,
שלא עושים מילואים... כל החשיבה שלהם אחרת."
"אתה צודק, באמא שלי שאתה צודק. אבל הם הולכים לפטר פה אנשים.
יש לי תחושה לא טובה, אני אומר לך. בבטן אני מרגיש את זה."
למרות מיחושי בטנו, ועל אף הביקור הצפוי, כשהגיעה שעת הצהריים
יצא גיל גביש מחדרו, מפטיר את ה"אם מישהו מחפש אותי אז אני
חוזר עוד חצי שעה" המוכר. במסדרון, מחוץ לטווח ראייתה של אליס,
כנראה נמלך בדעתו, וסב על עקבותיו.
"אליס, תקשיבי... אני רוצה לתת לך מספר טלפון, אבל רק למקרים
דחופים... ואם קורה משהו דחוף, אז רק את מתקשרת, בסדר? אל תתני
לאף אחד את המספר. קורה משהו - את מתקשרת. הבנת? את בחורה
חכמה, נכון? את מבינה מה אני אומר?"


כשעתיים לאחר שגיל עזב, התפרץ למשרד אותו מנהל זוטר מהבוקר.
פניו האדומות ונשימתו הכבדה העידו כי רץ כל הדרך ממשרדו. אך
משהו בסערת הנפש שלו נראה לאליס מעושה. האם גם הוא זמם כנגד
גיל גביש?  
מתחת לשולחנה שבה לשכון חוות הנמלים, מחכה לאות בו יסתערו
שוכניה על המשרד. זמן קצר לפני כן עזרו לה פועלי הנקיון להעביר
אותה מהמרתף אל קומת המשרדים. ניכר היה שאינם ששים לעשות כן.
הגבר סירב לפגוש את עיניה של אליס, ובת זוגו רטנה ברוסית משך
כל הזמן בו סחבו את בקבוקי הפלסטיק המלאים. אליס עודדה אותם
במילים רכות, מזכירה להם את השיפור הצפוי במעמדם. לצד זה,
נאלצה להיות מדי פעם אסרטיבית והחלטית. לא לתת ליבה לחששותיהם.
"זו ההוראה." הסבירה להם.
כשהבחין המנהל הזוטר כי גיל איננו, נעמד מול אליס, יד אחת על
מותנו, והשניה מתנופפת בינו ובינה. "איפה גיל? אני צריך את גיל
במיידי."
"יחזור עוד חצי שעה."
"לא טוב עוד חצי שעה. אני צריך אותו עכשיו."
"תמתין."
"תקשיבי, את חייבת לאתר אותו. האמריקאים החליטו להקדים, והם
יהיו פה כל רגע. את מבינה?"
"אני מבינה."

הקול הנשי, הצעיר, הפתיע את אליס. "אפשר לדבר עם גיל גביש?"
שאלה כשהתעשתה. היא ציפתה לקולו המוכר במענה למספר הטלפון
שהשאיר לה, לא לבחורה צעירה. מועמדות אפשריות חלפו במחשבתה:
מאהבת? הבת שלו? מזכירה במקום עבודה נוסף?
"מי רוצה אותו?"
"אליס... אליס מקונסטרקשון טקנולוג'יז לימיטד ישראל."
מצידו השני של הקו צעקה הבחורה אל מישהו לא ידוע: "אתה יודע
איפה גיל?"
קול עמום הציע לחפש אותו במגרש של המלגזות.
"למה שמה? יש שביתה, לא?" הקשתה הבחורה.
הקול העמום הסביר שגיל נפגש שם עם העובדים האחרים לקראת ישיבת
הועד.
"אה..." אמרה הבחורה לקול, ואז לאליס: "הוא בישיבה כרגע."
"זה דחוף."
"אני מצטערת. הוא בישיבה. תשאירי לי מספר טלפון והוא יתקשר
אליך חזרה."
"אני... זה באמת דחוף... הוא אמר לי להתקשר אליו, אם יקרה
משהו... והאמריקאים..."
"ממוש, יש לך מספר טלפון?"
"כן... גיל יודע אותו." אליס הרגיעה את עצמה, נזכרת שהיא לא
מחפשת את גיל לצרכיה האישיים, אלא בתוקף תפקידה בחברה. היא
לקחה נשימה עמוקה, ואז אמרה בתקיפות: "תאתרי אותו, ותגידי לו
שיגיע דחוף חזרה למשרד."


בחדר של גיל ישבו שלושת המנהלים מאמריקה, מבט משועשע על
פניהם.
"So where is your illustrious boss?"
"מי בוס, הי וויל בי היר אין א סמול טיים." התגמגמו מפיה הברות
באנגלית. "אי מין, אין א שורט וויל... סון, הי וויל בי היר
סון."
"Your English is excellent." אמר אחד מהם. אליס ידעה שהוא
משקר. היא ציפתה לראות אותו מחליף מבטים משועשעים, יודעי דבר
עם חבריו. היא הכירה את ההתנהגות הזו, של חבורות גברים, הן
מהקיבוץ והן מתל-אביב. אבל המנהל האמריקאי רק חייך אליה
בנימוס, ונדמה היה שהתכוון בכנות להחמיא לה. אולי אפילו ההברות
הרצוצות שהגתה, היו יותר ממה שציפה ממנה.
אליס רצתה להסביר שהיא מתרגשת, שהאנגלית שלה בעצם הרבה יותר
טובה, אבל לא מצאה את המילים לכך. אווירת הציפייה שעמדה באוויר
הזכירה לה את תפקידה. "ווד יו לייק סאמסינג טו דרינק?"
"Sure" ענה המנהל המחמיא, "Do you have scotch? I'd like a
scotch. On the rocks".
השניים האחרים התלבטו. "They probably carry some local brand"
הזהירו אותו.
"ווי אונלי הב לייק קופי אור טי." הסבירה אליס. "ווי הב קוקה
קולה אנד קינלי אנד דט קינד אוף סינגז."
"That's fine. Why don't you get us all some coffee."
"A coke for me, no ice."
"נו פרובלם. גיל וויל בי היר וורי סון."


בלהט מאמציה לרצות את האמריקאים כמעט ונשתכחה מאליס תוכניתה.
כעת, כששניים מהם לגמו ממנחות הקפה שניכר שלא ערב לחיכם, והיא
היתה שוב חופשייה בחדרה, התכופפה אליס אל חוות הנמלים שמתחת
לשולחנה, והבריגה החוצה את פקקי הפלסטיק ששימשו לה שערים.
"קדימה." לחשה לנמליה. "צאו החוצה."
כלום לא קרה. מבעד לפלסטיק השקוף נראו נמלי הקציר שקועות
בענייניהן, חרשות להוראותיה של אליס.
"קדימה." לחשה אליס. "אתן זוכרות איך הצלתי אתכן מהדוד שמוליק?
עכשיו אתן צריכות לעשות משהו בשבילי. קדימה. צאו החוצה."
הנמלים כפויות הטובה התעלמו ממנה. אליס ניסתה לחשוב כיצד לעודד
את הנמלים לצאת, ומבלי משים ישרה את גווה וחבטה את ראשה בצידו
הפנימי של השולחן. קריאת כאב נפלטה מפיה.
דלת משרדו של גיל נפתחה: "Is everything ok? Are you hurt?"
"יס. יס. אי אם או קיי" הבטיחה אליס, משפשפת את ראשה החבול,
ומשתדלת להסתיר מעיני המנהל האמריקאי את חוות הנמלים.
"You be careful, sweetheart."
האמריקאי חזר אל המשרד, אך השאיר מבלי משים את הדלת פתוחה,
ושיחתו הנינוחה עם רעיו הזדחלה אל אוזניה של אליס.
"The coffee here is so bad."
"Yeah, what can you do?"
"I've heard they have a Starbucks here somewhere."
"We should go look for it later on."
"Yeah, when is this Gavish dude coming anyway?"
"You'd think he'd have sense enough to be here when we come.
It's his job on the line, after all."
"Yeah, I wanted to ask you guys about that. You know, my
sister and brother in law are planning to make Aaliyah..."
שני האמריקאים האחרים צחקו.
"Does you brother in law know anything about construction?"
"He used to be a contractor in upstate New York."
"I guess that's all right then. This Gil Gavish was becoming
a nuisance anyway."





שלוש קופסאות קרטון עמדו בפינת המשרד. הכיתוב עליהם טען שכל
אחת מהן מכילה צג מחשב, אך למעשה הן היו גדושות בחפציו של גיל
גביש.
"חמש שנים עבדתי כאן, אה?" אמר לאליס, "הצלחתי לאסוף לא מעט
ג'אנק."
אליס השפילה מבטה. בזווית עינה הבחינה באחת מנמליה הבוגדניות
מזדחלת החוצה מתוך החווה. האם היתה חשה פחות מדוכדכת, לו היתה
תוכניתה עולה יפה? לו היו מפטרים את גיל בגלל הנמלים, ולא בגלל
גיסו של המנהל האמריקאי? הרי ידעה היטב שבכל מקרה לא היתה זוכה
לקידום.
"אל תהי עצובה כל כך." אמר לה גיל. כף ידו התקרבה ללטף את
לחיה, אבל ברגע האחרון נמנעה מלגעת בה. הריח שעלה בנחיריה
הזכיר לה חציר ומזון לפרות. הזכיר לה, כמדקרת געגוע, את
הקיבוץ. "אל תדאגי. אני אחזור לעבוד בנמל. זו העבודה שנועדתי
לה כנראה."
"אנחנו כמו סצנת סיום באיזה סרט."
"את בחורה חכמה, אליס... אל תישארי לעבוד כאן בתור מזכירה עוד
הרבה זמן, בסדר? תבטיחי לי שתחפשי משהו יותר טוב. או קיי? אל
תמכרי את עצמך בזול."


בקצה מגרש החניה עמדו אליס, דינה ופועלת הנקיון, מתבוננות בגבר
הרוסי שחתך את בקבוקי הפלסטיק, ושפך את תוכנם אל הגינה שמצידו
השני של האספלט.
"אני מאד שמחה שהזמנת אותי." אמרה דינה. "אני יודעת שזה מאורע
משמעותי בשבילך, וזה ממש, כמו שאומרים, לכבוד לי, שהזמנת אותי
לבוא לכאן."
זמן קצר לפני כן לחצה אליס שלוש לחיצות מהירות על כפתור המעלית
המסומן באות חית. נדמה היה שהמעלית מהססת להענות לה, ואז,
באנחה של גלגלי מתכת וכבלים עבים, שכאילו אמרה - פעם אחרונה
ודי - נעתרה לה.  
"אליס..." הדהד קולו של חומבבה. "השור הגדול נפל, ולא יקום.
המלבלב נפל, ולא יקום."
- אתה מתכוון לגיל? יש לו עבודה אחרת אתה לא צריך לדאוג.
- הן סיפרתי לך, אליס. הטיט אב אחד לנו. נינתו אם אחת לנו.
- אני חושבת שיותר לא אוכל לבוא לבקר אותך.
- הסודות החדשים יחליפו את הישנים. כך היה מקדמת דנא, וכך יהיה
עד קץ הדורות. חומבבה, ילוד ההר, רואה למרחוק. קרני האור
מאירות לו את העבר והעתיד.
- רציתי להגיד לך שלום.
- אליס... הסודות הישנים ישובו ויעלו. הטיט הופך לבוץ בגשם,
בשמש מתקשה ומתייבש. עוד נשוב וניפגש...
- חומבבה, רציתי לשאול אותך...
- חומבבה נוטר הארזים, מפענח רזים. למנחת הסודות - מפענח
רזים.
- תשמור על עצמך, חומבבה.
- היי שלום אליסנדרה...
דלתות הברזל החלו נסגרות בחריקה איטית, כאילו יודעות שלא ינועו
שוב עוד שנים רבות. אליס חיכתה למילותיו האחרונות של חומבבה,
ואלה אכן הדהדו לבסוף: כעת אנומה.



נכתב בשיתוף עם א. חובבת הנמלים.
ח'ומבבה הוא מפלצת אותה גילגמש ואנכידו הורגים ב"עלילות
גילגמש". סגנון הדיבור שלו כאן, וחלק גדול מהביטויים בהם הוא
משתמש כאן, מבוססים על התרגום המצוין והמומלץ של ש. שפרה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
לפעמים הגשרים
שאנו שורפים
מאירים לנו את
הדרך


תרומה לבמה




בבמה מאז 4/10/04 14:30
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ג'ון בלו

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה