בקיץ מלאו לה 16 שנים בעולם הזה, היא דווקא שמחה, תמיד שאפה
לשם, תמיד האמינה שברגע שמגיעים אל הגיל הזה החיים משתנים
לטובה, הם בטח מאירים פנים. היא הגיעה עם ציפיות, שכחה שכגודל
הציפייה כך גודל האכזבה, אבל למה להיות פאסימיים והרי שהיא
עומדת להגיע לגאולה, בעוד דקות מספר תהיה בת 16.
היא התבוננה בשעון שהיה תלוי על הקיר בערך מהיום בו טעמה
לראשונה מאוויר העולם, השעון היה מאובק מאוד. היא החליטה שתנקה
אותו בשניה בה תהיה בת 16, כי אז החיים יפים יותר וגם השעון
ודאי רוצה להיות יפה יותר ולהתחיל חיים חדשים, אולי אפילו תשנה
לו את המיקום, אחרי הכל די משעמם להישאר במקום מסויים לתקופה
לא מבוטלת של זמן.
המחוג האדום, המסמן את השניות, זז באיטיות, או לפחות כך נדמה
לה. עוד 7 דקות יימלאו לה 16 שנים, וכמה שהיא תהיה מאושרת
אז...
ריח העוגה שאפתה לה אמה מילא את נחיריה והיה מתקתק ומזמין, הוא
שיגע אותה, היא עדיין לא בת 16.
היא החליטה לצאת קצת החוצה לנשום אוויר, להירגע. עוד 3 דקות
בלבד היא תגיע לשם, חייבים לזכור את הרגע הזה, בו לבטח ישתנו
חייה מקצה לקצה.
רעש העיר וההמולה ששררו בחוץ לא הניאו אותה מהשקט הפנימי שלה,
מהציפייה...
היא התיישבה על שפת המדרכה, מלאת המסטיקים ובדלי הסיגריות,
וחשבה שמחר תצא החוצה ותנקה את המדרכה המזופתת הזו, הרי מגיע
לה, והיא תהיה בת 16, יהיה לה זמן, החיים יחייכו אליה והיא
תחייך אל המדרכה, שיהיה יותר נעים לשבת איתה, להעביר את הזמן.
עוד דקה אחת בלבד...