רעשים בוקעים מתוך קליפת ביצה, זו שרועה על האדמה הלחה, והכל
כה סוריאליסטי.
ציוצים מהדהדים מעמקי נשמתי, ואני פה מנסה להוציא מין אבן
שתקועה לי במורד הגרון כבר שישה חודשים.
חשבתי שאם אעשה מדיטציה ואשתה ספל תה אח"כ, המועקה שבי תעזבני
יחד עם האבן. טעיתי.
אז פניתי לכתיבה, כאילו שלא עשיתי זאת בעבר. אבל לא הצלחתי
לכתוב מאומה. הרגשה כה מוכרת. זו היא.
עכשיו הכל כה שקט, אז אני מלקטת כמה מילים ופורשת אותן על
הרצפה, מנסה לחבר את הפאזל. אני לא מוצאת את הסדר המתאים של
החלקים, אז החלטתי לגזור אותם ככה שכן יתאימו לי.
הכל יצא תוהו, והתמונה לקוייה. פצועה היא. ואני רק מתעדת את
זו.
בעולם סוריאליסטי, הכל נראה לי כה עצוב. כה חסר טעם, אך זהו
עולמי. והדרך היא ללא מוצא בגלל אבן ארורה שלא יוצאת לי
מהגרון.
חשבתי אולי אשמע שיר, והוא יחזיר אותי לעולם שלפני העצב.
נכנסתי למערבולת של רגשות ובהיתי במסך. הרמקול ניגן לי את
החמצן שהחזיק אותי בדרך אל המציאות, והשיר נגמר. 'עדיין לא
הגעתי' זעקתי, וזה לא שמע. נניח.
הכוח לעשות משהו שאני לא יכולה נגמר לי, אז סיימתי להקליד את
מחשבותיי במין קובייה שבתוך הצג, ונזרקתי על המיטה.
אולי אלך לראות רופא בקשר לאבן. אני מרגישה שאני נחנקת.