רגע ארוך של שקט מבורך...
הגוף נושם בחצי הכרה בעוד המוח שואף את הצלילות באויר
האני המורעל לבסוף נותן מנוחה והטבע האמיתי מגיח מהעננים ונוחת
ברכות.
ליטופים עדינים על גבי כנפיים חבולות
נשיקות מתוקות מפזרות את צער הנשמה, נותנים לה לזכור שהיא
אבודה.
דמעות צלולות עם רגשות צבעוניים זורמות ומנקות את הישות..
תחושת היעוד והגורל בועטות פנימה, כמו זריקה חדה של סם לא
ידוע, אך מוכר עם השפעותיו המקוללות.
הישות מחביא את כנפיו ונאנח בשקט כדי שהעולם לא ישמע.
השליחות עדין מחכה, אך רגש החוסר שייכות תמיד היה מעמסה...
השפעת לואי של מעשים שנשכחו
אך כמו תמיד הרצון לחזור לוחש...
.. וזה ממשיך.
         
                     

I long for a moment of blessed Silence..
The body breathes, half aware while the Mind enhales the
lucidity in the air
The toxicated Self at last parts and the True nature merges
from among the clouds and lands softly.
gentle caresses on bruised wings
sweet kisses scatter the anguish of the Soul, letting her
remember she is Lost.
clear tears with colorful feelings flow and clean the
being...
the sense of destiny kicks in, like a sharp injection of an
unkown drug,yet famillier with its cursed effects...
the being hides his wings and moans quietly so that the
world will not hear
the task lays still ahead, yet the feel of missplace has
always been a burden...
a cruel side effect of forgotten deeds
yet as always, the yarn to go back whispers , and so it goes
on.....