הידיים שלי היו מלאות בדם.
ריחו של מוות היה סביבי, הצרחותיהם של הגוססים ושל הפצועים
הקיפו אותי.
שלחו אותנו כדי להגן על האומה, נשלחנו לקרב ועשינו כפי שציוו
עלינו לעשות, למות בעד ארצנו.
אלוהינו שלח אותנו למות.
האל הקיסר, מנהיג האימפריה, הוא רצה עוד כיבוש בימי חייו, הוא
רצה עוד חריץ בחרב, עוד אבן בחושן, אז הלכנו ומתנו בשבילו,
עשינו את מה שהאל ביקש.
נשלחנו לארץ פסטורלית, ליד הים.
יער מאחורינו, כפר קטן מצדנו, ושדות עד האופק והים, אח, הים,
שקט כחול ומלא בספינות...
ככה זה היה לפני שאנחנו הגענו.
הצי הגיע ראשון. הם הרסו את הספינות, והים התמלא בדם. הוא
הפסיק להיות כחול ושקט והפך לאדום, גועש, מלא בגופות.
ואז אנחנו הגענו. צבא האויב נערך מולנו, לפני הכפר לפני השדות,
כשיצאנו מהיער הם התקדמו אלינו והקרב התחיל...
תקפנו אותם.
הדפנו אותם עד אחרי הכפר, לשדות. ואותם טימאנו בדם. הרגנו
והרגנו עד שלא נשאר את מי להרוג.
נשארנו רק מעטים. אלפים, אם לא רבבות, מתו מסביבנו ואנחנו
היינו שקועים יותר מידי בשיגעון הקרב מכדי לשים לב שכל חברינו
מתים.
האויב לא היה מפלצת .
הם היו אנשים כמונו, אבל חינכו אותנו לחשוב שכל מי ששונה הוא
רע, אז ידענו שעלינו לשנוא אותם ולהרוג אותם בשמו של האל.
והרגנו.
ואז הגל הבא הגיע.
התכוננו, מה כבר יכולנו לעשות- אלוהים הבטיח לנו חיי נצח אם
נמות בשבילו.
נלחמנו. שוב נכנסתי לשיגעון הקרב.
אין כבר כאב, הכוח לא נגמר, אין זיכרונות, אין חמלה ואין
פחד.
הדבר הבא שאני זוכר הוא הדם על ידי, ריחו של מוות סביבי,
והצרחות של הגוססים והפצועים סביבי.
שלחו אותנו כדי להגן על האומה, עשינו את מה שציוו עלינו
לעשות, למות בעד ארצנו, ומתנו.
אבל לא היו חיים אחרי המוות, גם לא היה מוות, לא גן עדן ולא
גיהינום, רק ציור מקאברי של מוות, הפצועים צועקים לעד, המתים
שותקים לעד.
אני מרגיש את הכאב של החרב בלבי לעד, חברי לנשק נלחמים, האויב
תוקף ואנחנו מתים...
אלוהים שיקר. אנחנו לא נקבל פרס על המוות שלנו, בשבילנו זה רק
עונש.
על מה אנחנו נענשים אף פעם לא נדע- האם זה על זה שמילאנו
פקודות או על זה שהרגנו, או אולי בגלל שלא שרדנו.
אבל כנראה אף פעם לא נברר, הא אלוהים....