והיא ממשיכה.
הרחוב חשוך, הפנסים לא עובדים, החתולים מיללים והיא ממשיכה.
חושך אף פעם לא הפחיד אותה. להפך, הוא גרם לה להרגיש בטוחה.
בייחוד כשבלב שלה היה חושך.
היא לא הפסיקה גם אחרי שכמעט מעדה. למרות שכולם אמרו לה
להפסיק, היא המשיכה.
איש לא היה יכול לעצור אותה, כשהיא החליטה להתחיל.
עליות ומורדות, מדרגות, חצרות של אנשים. את הכל היא חוצה
בריצה.
בריצה הלילית שלה.
היא תלויה בזה. והכל התחיל בכלל במקרה.
זה היה לפני שנה, כששרה נפטרה. נעמה הציעה לה לרוץ איתה, וזה
היה יומיים אחרי תחילת השבעה של שרה. והיא הסכימה, כי היא אף
פעם לא האמינה באלוהים, ובטקסים הטפשיים האלו.
הם התחילו לרוץ ביחד, ערב- ערב.
ואז זה קרה. היא זוכרת את זה כאילו זה היה היום. מהריצה הלילית
הזאת נעמה לא חזרה איתה. נעמה חזרה באמבולנס, לאבו- כביר,
מכוסה בדגל ישראל.
היא לא זוכרת איך זה בדיוק קרה, כשהמכונית ההיא הגיחה פתאום.
היא גם לא רוצה לזכור. היא פשוט רוצה שיניחו לה לנפשה, אבל הם
לא מניחים, כי זאת היתה תאונה גדולה מאוד. כל התקשורת, כך נדמה
לה, כבר היתה בבית- שלה.
ראיינו אותה לטלוויזיה ולרדיו, ולכל כלי תקשורת אפשרי אחר.
אבל היא לא שתפה פעולה וכולם התחילו לחשוב שהיא סנובית שלא
רוצה לדבר עם אף אחד.
האמת היא שמבחינתה זה היה נכון, רק שהיא לא היתה סנובית.
שש שנים בטיפול פסיכולוגי. בית- ספר תיכון היא לא סיימה.
פרוזאק כל יום.
היא חיה על פרוזאק. לא יכולה להעביר יום בלי זה.
זה והריצות שלה. בשביל זה היא חיה.
אף אחד לא מדבר איתה יותר, כי כל מה שחשוב לה זה לרוץ, אז היא
התחילה לדבר אל עצמה בריצות הליליות שלה, שנמשכות לפעמים עד
יותר מאוחר מחצות, והיא מתחילה לרוץ בחמש אחרי הצהרים.
תמיד בחמש. אם זה דקה אחרי חמש, היא כבר נשארת בבית, ומסתובבת
בחדרה כמו מטורפת.
אז כמה אנשים התלוננו, כי היא דיברה בקול רם, לפעמים גם צעקה.

אנשים לא הבינו איך אפשר לרוץ ולצעוק באותו זמן.
את הריצה הלילית האחרונה שלה, לפני שבוע בדיוק, היא סיימה גם
באבו- כביר, מכוסה בדגל ישראל.
השוטרים שעצרו אותה ניסו להסביר שזה קרה לא בכוונה, שהיא
התנגדה והם רק רצו להבהיל אותה.
אמא שלה יודעת שהם הצליחו. הצליחו יותר מדי.