קיומי כואב לי.
האוויר מזדחל לריאותיי
כמו אנס מבחיל,
מכריח גופי לקחת זרעו,
אדיש לרצוני.

הזמן אינו מחולק יותר
לשניות ודקות,
אלא למאבקים קצרים וארוכים,
המרכיבים חיי
מניצוץ האור הראשון בבוקר,
עד ללחישת החושך האחרונה בלילה.

ובעת אסגור עיניי,
יעלה היצור מלא התיעוב
וימלא חלומותיי בפחד ובושה
מריץ את כל התסריטים השנואים
כמו סדרן מקולנוע השטן.

וכל הכעס הצדקני,
וכל תחושת העלבון
כנגד עולם בוגדני וגזעני,
נמוגים,
מוחלפים בריק קפוא,
כה כואב
ודבר אין למלאו.