"בוא'נה אחי קח את זה, אחי הראש'לי מסתובב ת'לא מבין בכלל אתה
חייב נסות..." הוא המשיך לקשקש. אני, לעומתו, הייתי במקום אחר,
ושום סם לא יכול לקחת אותך לאן שאני הייתי.
העולם לא נהייה לבן או מואר, או רגוע, או שקט, או שונה בכלל
ועם זאת הוא לא היה כלפני שניה דקה או יובל הוא היה שונה לגמרי
הוא היה מובן! וכל אדם היה ברור וכל תנועה הייתה אמיתית יותר
מאי פעם. העולם ניגן סימפוניה ואני הייתי המנצח. אני לא זוכר
מה הגוף שלי עשה, זה גם לא ממש שינה, כי המוח שלי פתוח ומקבל
מידע מכל אטום מכל מולקולה מכל עצם דוממת או מונפשת. הייתי
הנתב של אמא אדמה..הרגשתי את הידע זורם בי מכף הרגל ועד קצוותי
המפוצלים. אני, אני הייתי שם לפני התשס"ד שנים. וידעתי
י-ד-ע-ת-י שאני ממש ממש, ממש לא לבד. ובלי מצמוץ ולא ניד
העפעף, והעולם לא היה מואר, לא היה רגוע, או שקט, אך הוא היה
כלפני דקה, שעה, שנה, עשור, יובל, וכל התובנה כאילו יוצאת
מהחור הלא נכון - כל הגוף מתכווץ כל-כך חזק משחרר כמעט מספיק
זמן כדי לנשום ושוב מתכווץ הלוואי שאמות עכשיו, ושוב מתכווץ,
ושוב מתכווץ, ושוב מתכווץ, ושוב מתכווץ, ושוב, ושוב,ושוב, שוב,
שוב, שוב, שו, שו, ששש.
אני פוקח את העיניים בהדרגה, כל גופי כאב, התחושה רעה, ואם
זאת, כאילו עוטפת אותי שכינה חמה ודואגת. אני מביט סביב - אין
זו שכינה, אלא, שמיכה, שמיכת פוך עבה, שמגנה, מגנה מהקור שסורר
סביב. "בוא'נה אחי כך את זה, אחי הראש'לי מסתובב תה' לא מבין
בכלל אתה חייב נסות..."
"תביא, נראה" עניתי ובלעתי בלגימה קלה את שנות המחקר המועטות
שסיכמו את תהליך הכנת הסם.
וכל העולם נהייה לבן, ומוער, ורגוע, שקט, לגמרי שונה. עם צבעים
וצחוקים. והכל אבל הכל אותו הדבר.
16/7/04