קמתי מאוחר, בסביבות תשע וחצי, המטופל הראשון שלי נבחן בעשר.
אכלתי והלכתי לעבודה.
"שלום", אמרתי לכולם, והם השיבו בברכה דומה.
נכנסתי למשרדי. "הבא בתור!" אמרתי.
כרגיל, בעיות שגרתיות.
לאחר כמה מטופלים, נכנס האיש אשר חיכיתי לו מהבוקר.
"אני בריא, באמת, אני כבר לא רואה את המפלצות", הוא אמר.
"טוב , אז אולי, אם תוכיח לנו שמגיע לך, ניתן לך לבקר את
אמך..." אמרתי, אך לבי כאב: ידעתי כי הוא לא יראה את אמו יותר.
המקרה שלו אבוד.
כבר מספר פעמים טען שלא ראה עוד את המפלצות, אך תמיד חזרו,
ותמיד היה צריך להחזירו לבידוד.
אבל זו עבודתי.
בשעה שמונה בערב, הלכתי הביתה. אכלתי, השכבתי את הילדים לישון.
הייתי כה עייף, אז הלכתי לישון מוקדם, גם אני.

למחרת קמתי מוקדם, בסביבות חמש, היה לי סיוט נורא!
שכבתי במיטה ובהיתי בתקרה עד ששעוני צלצל.
בעבודה הייתי עצבני. לא יכולתי להתרכז, לעבוד או לחשוב. עזבתי
את בית החולים מוקדם, וחזרתי הביתה מהר ככל האפשר.

הימים הבאים היו דומים. כל לילה שב הסיוט. מצבי החמיר כל-כך,
עד שיום אחד התפרצתי על אחד החולים.
התנצלתי, וחזרתי הביתה.
לפתע, ללא שום סיבה, הותקפתי חרדה איומה. לקחתי ספר קומי שאני
לא זוכר את שמו, אבל במקום לראות מילים כמו "נחמד" או "יפה",
ראיתי במקומן "מכוער" או "רשע", בירוק נוזלי, השלחתי את הספר,
וירדתי למרתף לשתות יין ולהירגע.
ישבתי בחושך, בקבוק "CHATEAU MOUTON" חצי ריק ביד, ובהיתי.
לפתע נשמע רעש. הרמתי את ראשי, אך לא היה דבר. אמרתי לעצמי לא
יכול להיות?! וחזרתי לבקבוק.
לפתע נשמע רעש שנית, אך הפעם לווה במראה מזוויע.
בתוך המרתף ראיתי שלושה יצורים מפחידים, ירוקים, ירוק כמו צבעי
פנדה.
חיוך שטני ופה גדול עם שיניים של אריה, העיניים היו נוראיות.
הן היו של בן-אדם. מאחוריהן עמדו הבנה ואינטליגנציה. העיניים
כאילו החזיקו אותי. גובהם היה בין מטר שישים למטר שמונים.
הפלתי את הבקבוק, והתחלתי לרוץ.
אני לא זוכר מה בדיוק ארע לאחר מכן, איך המשטרה תפסה אותי
והכניסה אותי לבית משוגעים.
אותי! חשבתי. לבית משוגעים! הפרופסור הנודע מוטי אטור!
אותי!!!

אני פה כבר שמונה עשר חודשים, ואני כבר לא רואה את היצורים,
חוץ מיום ראשון, כשהם באים לבקר אותי, ואנחנו משחקים פוקר עד
השחר...

1994
ערך: יוני