ערב, חשוך,תחילתו של קיץ, נשענות על המכונית. על קו המים.
"לא כדאי לך להכנס לזה, אני פשוט בן אדם מתוסבך. אני אפגע בך."
צעקה והורידה את הראש.
"היי,תסתכלי עליי." אמרתי והרמתי את ראשה.
המבטים האלה תמיד היו קשים. והיא ברחה, הכי קל היה לברוח.
"נראה לך שאני אוותר עלייך בגלל שטויות כאלה? נעבוד על זה יחד,
יהיה בסדר, את תראי".

מה עבר לי בראש כשאמרתי את המשפט הזה? תאווה, צורך ורצון עז
להשיג כל מה שאני רוצה, בכל מחיר. מחיר...

כבר כשעמדנו שם פחדתי שיעבור מישהו מוכר ויעוות את פניו מחוסר
הבנה, כשיראה כמה צמודות אנחנו, ומה ההגיון בסיטואציה של שתי
בנות צמודות אחת אל השנייה במקום חשוך ומבודד על שפת הים.
מנשקת, ובודקת סביבי. ממי אני מפחדת בדיוק? ממה אני מפחדת?
התגובות? התרחקות של אנשים שלא יקבלו את זה? מבטים מופתעים?
וממתי כל כך אכפת לי מה אנשים חושבים?

מסתבר שאכפת לי, מאוד. כמו שאכפת לי אם אני פוגעת במישהו, או
אם מישהו פוגע באחר. כזו אני. כל אחד נולד עם כשלים במערכת.

עכשיו אני מבינה אותה. למערכת יחסים דרושה אהבה, ושיתוף פעולה
מלא של שני הצדדים.
כנראה שנגזר עליי להשאר לבד עד שאהיה בן אדם שלם.

בוקר, חג, תחילת שנה. נשענות על המכונית. בודקת שאין אנשים
מוכרים מסביבנו.
"תקשיבי..."
"עזבי...אני יודעת מה את עומדת להגיד. אני מצטערת שהתעקשתי על
הקשר הזה, אני אבין אם תגידי לי שזה לא הולך"
שתיקה, מבטים מופנים אל האדמה.
"פשוט תגידי שזה לא מתאים,אני אבין אותך. אי אפשר ליצור אהבה
כשצד אחד לא מתפקד"
"זה לא..."
"פשוט תגידי את זה"
"זה לא הולך..."
"אוקיי. זה לא היה כל כך קשה..."

נפרדות בחיבוק. הכל מהיר מדי.

דווקא היה קל. תקופת הזמן שנדרשה על מנת להתגבר ארכה רק כשנה.
ממש קל...
שנה אחרי, ואני עדיין לא שלמה עם עצמי.

אם יש סיכוי שהיא קוראת את זה אני רוצה שהיא תדע שאני אוהבת
המון, ויודעת שפיספסתי הזדמנות גדולה לאהוב מישהי מדהימה.
לקח כבד מאוד נצרתי לי מהקשר הזה שדחף אותי לצמוח נפשית
ורוחנית, למצוא מישהי שתרצה להלחם איתי על שלמות פנימית.

להלחם על החופש שלי, כי זו הדרך היחידה לשרוד כאן.