עם משקפי השמש הישנים, הענקיים והשבורים, שזגוגית אחת שלהם
מודבקת בנייר סלוטייפ צהבהב משהו, בולטת למרחק בשל העיוות הזה
שמונח על פרצופה הרציני, היא פוסעת לאורך רחוב ביאליק, בואכה
כופר הישוב. היא חושבת על הירקות שתרכוש בחנות הפינתית, ואל
תוך מחשבותיה משתרבבות פיסות זיכרונות מן הבוקר שחלף. אין זה
משהו זר שפקד אותה דווקא היום, הו לא. סתם יום, היא ממלמלת.
סתם עוד יום.

היא קמה כהרגלה, ממרפקת את בעלה שיתעורר גם הוא, מתרוממת
בכבדות מהמיטה הישנה. בצד השני של המיטה אותו גבר, שדוף וצרוב
שמש ומכורבל כתינוק, פוקח את עיניו ואומר משהו ברומנית, ספק
אליה ספק לעצמו. כל בוקר, שלושים וחמש שנה, רומנית. והיא שוב
לא הבינה. היא עדיין לא מבינה. שלשלה את כפות רגליה הסרבניות
אל תוך נעלי הבית והתרוממה לאיטה. מכאנית הלכה אל חדר האמבט.
משתדלת שלא להביט במראה. פקקה את הכיור, מלאה אותו מים, ורק
לאחר שהתמלא די הצורך טבלה בו את ידיה, אוספת בהן מים ומעלה
אותן אל פניה, שוטפת מהן את זכר השינה הכבדה שהתפוגגה. אחר כך
טבלה את מברשת השיניים בכיור, הניחה עליה משחה מפוספסת, וצחצחה
ביד רפויה. ירקה המשחה מפיה. לקחה כוס שניצבה תמיד על אדן
הכיור. מלאה אותה מים וגרגרה אותם בעצלות. ושוב ירקה. הביטה
דומם על הכיור המוצף. שלחה יד פנימה ושלפה את הפקק. אחר כך
פתחה שוב את המים ושטפה את ידיה תחתם, ממרקת אותן בסבון
הירקרק. לאחר שסיימה ניגבה במגבת פנים צהובה והעזה סופסוף
להישיר מבטה אל המראה.

היא הסירה את הרשת ששמרה על שערה בלילות, כדי שיישאר מסודר
לפחות שבוע בין ביקור אחד במספרה לביקור שני. בעודה מיישרת
קווצות שיער שחמקו, נשמעו הצלילים המוכרים מחלל חדר השירותים
הסמוך. חודרים את הקיר הדק. היא לבשה על עצמה חלוק ויצאה אל
המטבח, למלא מים בקומקום, להעמיס כפיות קפה וסוכר אל תוך שני
ספלים קצת סדוקים. להמתין לו שיצא, שיתקלח, שיצטרף אליה אל
פינת האוכל, ללגום את הבוקר שיחלחל אל העצמות הדוויות משהו.
לראות איך דמותו תשתקף כתמיד בפורמייקה הכתומה המצפה את
השולחן. היא יודעת - בלעדיו יהיה לקפה טעם מר.

העגבניות, חלקלקות וורדרדות, נמדדות בכף ידה המנוסה ונתחבות
לשקית פלסטיק דקיקה. החצילים הסגולים נשקלים בכפותיה, בוחרת את
הקלים והמבריקים ביותר. שמיר ופטרוזיליה היא מבקשת ומקבלת
מהנערה הישובה מאחורי הדלפק, שאומרת ששורש הסלרי אזל. ביציאה
מהחנות מכה בה אורה החזק של השמש. זגוגית המשקפיים הרופפת,
אחוזה נואשות באמרות נייר הדבק, מתקשה לעמוד בעוצמת שמש ספטמבר
המצמיתה. בכבדות היא מתנהלת בדרך חזרה.

במורד הרחוב חולפת על פניה אישה. לבושת שחורים. שערה האדום
אסוף ברישול כלפי מעלה. תיק מפוספס בגווני ירוק ובורדו מושלך
באגביות על כתפה. מבטן מצטלב. אולי התעניינה האישה במשקפיה,
היא חושבת לעצמה, נאנחת, וממשיכה בדרכה. אל מרק העוף שתכין
מיד. אל מאריק, שעכשיו כבר בטח יושב במרפסת, חותך קצוות של
תרמילי שעועית מנומרת, מאזין למקלט הרדיו בקול רם מדי. בלי
ששמה לב לפתע קלו רגליה וצעדיה הואצו. היא מגיעה אל פתח הבניין
הישן, עוצרת מול תיבת הדואר שאף פעם לא היתה נעולה, אוספת
חשבון טלפון ומנשר פרסומי צבעוני מדי. היא חוצה את סף הכניסה,
מטפסת אל הקומה הראשונה. שולפת מפתח, מסובבת במנעול, פותחת את
הדלת ונכנסת לבית. מניחה את הסלים על הרצפה ליד ארונות המטבח.
פורשת מטפחת מקופלת, שהיתה נעוצה מתחת לכתפיית חזייתה, ומנגבת
את מצחה שהבריק מעט מזיעה. ועכשיו, בפסיעות מדודות היא ניגשת
אליו, מתבוננת בגבו. ראשית מניחה את ידה על כתפו, אחר מלטפת את
עורפו הנוקשה, מתכופפת אליו ונושקת לו על רקתו. והוא מסיר את
משקפיו, מרים מבטו אליה ומחייך.

בכל יום חולף העולם על פני
ואני לו מראה המשקפת
את מורך קמטיו את פינות השנהב
שאבד זה מכבר בן הבוהק

וכשאתה מתרחק אל יומך
אל שגרת התמיד הקוברת
אזכר בנשיקה או בשביב המבט
ואהיה לאישה אחרת

אצעד לבדי ברחוב הסואן
מבקשת לשמר בי היכולת
לנחש בחושיי שמחת העוברים על פניי
זעירה כלטף הבריאה והצורך

משיקים חיינו לחיי הבריות
מדיפים הם ניחוח משכר של בוסר
ואף על פי כן בבקרים בלילות
לעיתים יתגנב לו האושר

וכשאתה שב אלי מדרכים אחרות
בראשך תמונות היומיום שאספת
ארכין נשמתי עד פינות רחוקות
מתפללת להיות החיים אליהם נכספת.