אני יושב על האסלה הקרה, הגשם פסק לא מזמן, הטיפות עדיין
מטפטפות ומדגדגות לי את השכל.
האור בשירותים רך, והרעש... שקט.
הריח, רק יצור אחד בעולם יכול לסבול אותו.
והחלל קטן.
השירותים, האי שלי, המקום היחיד בעולם שהוא לגמרי בשבילי.
להרהר מתוך הבועה על העולם שמסביב, בשקט, ברוגע. לקחת את הזמן,
רבע שעה, עשרים דקות, חצי שעה, חמישים דקות, שעה, שעתיים, חודש
חודשיים, שנה שנתיים, נצח נצחיים... כמה שצריך אני לא ממהר.
העולם אינו בורח הוא רק מחוץ לדלת - אז שיחכה. כי אני בעולם
שלי, מהרהר על שהתרחש, שמתרחש, שיתרחש.
יש אנשים שצריכים עיתון, קפה, סיגריה, ג'וינט, וליום, מזרק,
משאף, דבק, מכות, אני לא.
הצורך שלי הוא לשמוע את ה'פלופ' של הפסולת האורגנית שלי נופלת
ב- 50 קמ"ש אל תוך המים ולדעת שאני מאה שלושים גרם קל יותר.

1999