הים שוכן מול מאות האנשים היושבים יחדיו בבדידות מזהרת.
מחזוריות עיקשת של גלים ומטקות. כמו מטרונום המכתיב מהירות,
אינו מתייחס לסביבה.
ואת אמרת ואתה אמרת וזה סתם.
וכי מה לנו כי נלין על אותן שעות מתות של צוהריים?
ושוב יודעים שנחזור מהים ונשטוף את החול מעל גופינו המזיעים,
נביט בו זורם אל חור הניקוז אל הביוב ואל הים. ושוב נרגיש
שאנחנו חלק ממשהו גדול שאנחנו לא ממש מבינים. נצא מהמקלחת נביט
סביב ונדע שלא בחרנו. אולי יום אחר נבחר. אולי זה יהיה יום בו
תעלה השמש על אנשים מאושרים ושבעים המביטים בה בהכרת תודה.
אולי. אולי נוכל לחייך בבוקר אל מי שאנחנו אוהבים, אולי
הייסורים ייחסכו.
אולי נבין מילים במקום להעיף אותן לחלל האוויר שם ייפגשו עם
מסרים אחרים באוויר הלוהט.
ואת אמרת ואתה אמרת וזה סתם.
הים שוכן מול מאות האנשים היושבים יחדיו בבדידות מזהרת. אולי,
גם אנחנו ניתן לקרני השמש היוקדות לחרוך את עורנו המשווע
לליטוף.