זה היה ביום האחרון של הסתיו, ואני ישבתי מול החלון הגדול
שבסלון, בוהה דרך שמים מאפירים בגגותיה של העיר, המכוסים עלי
שלכת חומים-אדמדמים. כבר התחיל לרדת ערב כשהטלפון צלצל, ואני
מלמלתי "הלו" חלוש אך מאוד רדיופוני.
זו היתה היא. האחת והיחידה שמצליחה להקפיץ לי את הדופק לקצב
מרתוני. שנים שחלמתי עליה. בהיתי בדמותה הרוכנת מעל שולחן
הכיתה בשעת מבחן. בחנתי את תווי פניה כשחזרה הביתה בימי חמישי
מעוד שבוע מתיש עם המדים הירוקים שכל כך הלמו אותה. היא היתה
קבועה במחשבותי כל אותה תקופה של הטיול הגדול במזרח, אך יותר
לא ראיתי אותה, נשארה רק בזכרונות.
כשהתקשרה באותו יום, כמעט שנחנקתי לשמע קולה. כמה ימים קודם,
נפגשנו כמעט במקרה בפאב שבהמשך הרחוב, והשיחה זרמה כאילו מעולם
לא התפצלו דרכינו. והיא, מנטרלת את פעימות הלב שלי פעם אחר
פעם, אפילו סיפרה שהיא פנויה, אך "לא שוללת קשר".
ביקשתי חשבון, והיא רשמה לי על היד את מספר הטלפון הנכסף,
מקווה שאתקשר. הסתכלתי בה רק עוד רגע אחד, יוצאת מהפאב, מסדרת
את שיער ראשה המסולסל והארוך, והולכת לה בדרכה בצעדיה שקולם
וקצבם כה מוכר וקסום לי.
"למה לא התקשרת?" שאלה אותי. "המספר שלך נמחק לי מהיד" עניתי
אחרי שתיקה קצרה, מקווה שתבין.
את המשך הערב כבר העברנו ביחד, על הספה, בוהים בעלי השלכת
המתעופפים להם על גגות העיר ביום האחרון של הסתיו, שותים שוקו
חם ומתחממים. כשהבזיק הברק הראשון והרעם נשמע מרחוק, ירדנו
למטה אוחזים ידיים, וטיילנו ברחוב הרטוב מטיפות הגשם שלא הפסיק
לרדת. כשעלה הריח הנקי והטהור באוויר, ידענו, שזהו סיפור אהבה
חורפי. |