1. פנים. סלון. ערב.
אמא אבא ילדה וסבתא יושבים סביב שולחן.
                              סבתא
             אז איפה האנשים שגרו פה קודם?
                              אבא
                          איזה אנשים?
                              סבתא
                 האנשים שגרו פה קודם
                             אבא
           לא היו אנשים. אנחנו גרים פה 16 שנים
שתיקה. עוברות שלוש דקות.
                             סבתא
           אז איפה הם? האנשים שחיו פה קודם?
                            אבא
          אמא לא היו אנשים. אנחנו גרים פה 16 שנים.
שתיקה. כמעט עוברות להן 3 דקות נוספות.
                            סבתא
            אז מה איתם? אלה שהיו פה קודם?
                           אבא - צועק
          איזה אנשים פתאום?! על מה את מדברת?!

שתיקה. ארוכה יחסית.

                          סבתא
         אז מה עם האנשים שגרו פה לפניכם?
שתיקה. הפעם קצרה מאד.
                           אבא - שוב צועק
       מתו! מתו האנשים! היו פה קודם אנשים, ועכשיו מתו!
           

אני לא מצליחה להבין אלצהיימר.
אני לא יודעת איך להתנהג ליד סבתא ואיך היא תגיב למה שאני
אעשה.
יום אחד היא קמה בצהריים ושאלה אותי אם ירמיהו התקשר. ירמיהו
זה סבא שמת לפני שלושים וארבע שנים.
מה? שאלתי.
סבתא התבלבלה והתנהגה קצת נבוכה למשך 20 שניות בערך. מישהו
התקשר? היא שאלה.
לא. הכל בסדר סבתא?  - היא לא באמת מזהה אותי עכשיו. יש לה את
המבט הזה.
בסדר, בסדר. קצת כואב לי הראש. לוחץ לי הראש. חם לי.

תמיד כשחם לה ולוחץ לה הראש היא לא בסדר. לא משנה כמה היא תגיד
בסדר. זה הזמן לכדור. פעם קראו לו וואבן, אבל זה כבר לא מספיק,
אז דר בהרב החליף לה את הכדורים.
פעם הספיק וואבן אחד ליום. היום זה כדור חזק יותר מהוואבן,
והיא לוקחת שלוש פעמים ביום. ד"ר בהרב אמר שעוד מעט יהיה אפשר
לתת לה ארבע.
זה מרדים. היא תישן יותר ותציק לכם פחות. ככה הוא אמר.
תיכף גם נקבל פילפינית מהביטוח לאומי בשבילה. כי אבא אומר
שלשים אותה במוסד זה כמו לעצום עיניים. אנחנו לא רואים אותה אז
הבעיה לא קיימת.
כשהפיליפינית תגיע יהיה לה חדר בקומה למעלה וככה היא תשב עם
סבתא למעלה, ותרחץ אותה ותגיש לה שם אוכל ותעסיק אותה שלא
ישעמם לה, וסבתא בכלל לא תרד לסלון.
ככה כנראה, לדעתו, זה לא לעצום עיניים.

בינתיים לוחץ לה הראש וחם לה.
סבתא את רוצה כדור?
לא לא לא. מה פתאום? אני לקחתי כדור כשהייתי בבית.
סבתא הכדורים שלך פה, אני אתן לך, עוד לא לקחת. - מה אני אגיד
לה שד"ר בהרב לא מרשה לה להיות אחראית על הכדורים, ושהיא לא
היתה בבית 8 חודשים? שהיא גרה אצלנו? כבר אמרתי לה בשתיים, אני
לא אומרת שוב.
שוב היא מבולבלת. איפה ירמיהו? הוא הגיע?
אני שותקת. אני לא רוצה להיות זאת שתגיד לה שבעלה מת.
היא מבקשת להתקשר לאבא שלי.
בשביל מה לך סבתא? הוא בעבודה. הוא עסוק.
הוא לא יודע שאני פה, שיגיד לירמיהו.
סבתא, ירמיהו כבר לא חי. הוא כבר לא חי שלושים וארבע שנים.

היא צועקת עלי עכשיו. לא אני הרגתי אותו. אני לא יכולה להתמודד
עם זה.
אני אוטמת את האזניים.
לה לה לה לה.

אולי ככה זה אלצהיימר. מבפנים. כל הזמן לה לה לה לה.

רגרסיה. זה השלב שהם כבר לא אתנו. הם נמצאים בזמן אחר. עשר
שנים אחורה, שלושים שנה אחורה. קרה אפילו שסבתא חשבה שהיא ילדה
קטנה בפולין. היא לא זיהתה את אבא שלי אפילו, כי מבחינתה הוא
עוד לא נולד.

היא לא יודעת מה קורה איתה. היא מבולבלת. שום דבר לא קיים. הכל
שונה בראש שלה. היא צריכה להתמודד עם כל כך הרבה שינויים כל
הזמן. ושום דבר לא נשאר בפנים. הכל בורח לה.
אולי היא לא יכולה להתמודד עם זה. אולי כל הזמן אצלה זה לה לה
לה לה.