עכשיו, כשהחופש מלטף את כנפי המלאך שלך, אין לך ממה לדאוג.

יקירה, כל כך הרבה בכית... כל כך הרבה סבלת... כל כך הרבה גרמת
לורדייך לטעום את טעמו המר של דמך.
וכעת? כעת את חופשייה!

ראי, העולם, הוא כמו תחנת מנוחה רגע לפני שאת ממשיכה בדרכך אל
הלא נודע.
את, נחת קצת הרבה. ובזמן הזה, בזמן שהיית יכולה להניח את
רגלייך על השולחן, לשתות לימונדה קרה, לשמוע שירים קיציים
ברדיו המעט המקולקל ולשוחח עם בעל התחנה, בחרת לטייל קצת
מסביב, להכיר את התחנה: העולם - כפי שאנו מכירים אותו.
ומדוע עשית זאת יקירה? היית יכולה לשבת בבטחה, נהנית ממעט הזמן
שהיה לך לעצמך ולעזוב מהר, להמשיך במסע, ובמקום זאת, בחרת לסכן
את עצמך!
יקירה, את לא מבינה? את עדינה מדי לכל הסכנות בעולם. ומה אם
הכנפיים היו מתלכלכות? ילדה תמימה.
את לא מבינה הרי. לא?
קראתי לך שתבואי כל כך הרבה פעמים. ומדוע לא באת?
העולם סקרן אותך?
יקירה, העולם מסוכן לך! את ילדה קטנה, והעולם הוא גדול! את
נערה שנולדה למען החירות והאושר.
העולם... העולם קטע זאת ממך.
מדוע לא הקשבת לי יקירה? מנערה כה תמימה ואוהבת, הפכת לשנאה.
הפכת לכאב.
הפכת לסבל.
לבכי, לדם, לזעקות, לבדידות.
הפכת למוות.

מדוע אני, אני שכה נמנעת מגווני האפור שבחיים, הייתי צריכה
להוציאך מהתהום שחפרת לעצמך?
מדוע אני, אני שנושמת את חיי החופש, הייתי צריכה לאסוף את
גופתך השבירה מפני האדמה, ולקחתך עמי, אל ביתך?
מדוע לא חזרת אליי, אלינו, מאושרת כפי שהיית אז, באותו היום
שעצרת בתחנה לשתות קצת לימונדה?

מדוע נתת לאהובייך לדמוע מעלייך..?

עזבי נא.
העבר, הוא העבר.
עד כמה שהעבר כואב, הוא חלק מאזור נשכח בחיינו. זה נגמר,
מאחורינו.
וכן, העבר סוחב איתו את כל נקודות השבירה שלנו, ואת כל אותם
הזיכרונות הכואבים, אבל העבר נוטש אותנו וממשיך בדרכו.
עכשיו אנו בהווה. בדרך אל העתיד.
ולמרות שאת לא כמות היית, את עדיין את! למרות כל הפציעות
והדמעות שעדיין יושבות על לחייך החיוורות, את זו את.
ואת איתי.
איתנו.

אז קדימה יקירה, רקדי.
רקדי את ריקודך.
עכשיו, כשהחופש מלטף את כנפי המלאך שלך, אין לך ממה לדאוג.

יקירה, כל כך הרבה בכית... כל כך הרבה סבלת... כל כך הרבה גרמת
לורדייך לטעום את טעמו המר של דמך.
וכעת? כעת את חופשייה!