אני כלוא, מחניק פה. הלוואי וידעתי למה, אני לא בתוך חדר.
פשוט קשה לי לנשום. אני לא נעול, אני פשוט שבוי של עצמי.
זה נשמע לא הגיוני? זה הגיוני, במיוחד כשהמטרה היא לאו דווקא
למצוא הגיון. זה יותר משהו כמו פארודיה על הממשל שגורמת לזה
שאין סיכוי שאני אצא מפה. פשוט מעניין לדעת איפה זה פה.
אחרים יגידו שאני בכלל חופשי, מאוד חופשי. אני לא חושב שיש
דרך לדעת מי צודק. אני יודע שזה אני. אני לא מעורער.
אני פשוט כלוא. איך אני יכול להיות חופשי כשמה שעוצר אותי זה
גבולות שהצבתי לעצמי? אם אני יכול להציב לעצמי גבולות אני
יכול גם לפרוץ אותם? או רק לפרוץ כאלה של אחרים? ולמה בכלל
אין פה היגיינה בסיסית? מה כל כך בסיסי בהיגיינה? במילא
לאף אחד אין שום חשק לפרוץ את הגבולות. לי יש, לי יש!!!
אני צריך קצת יחס, תפסיקו לקרוא לי אובססיבי ותתחילו להזרים
כספים! או מים, או אלומיניום. אי אפשר פשוט להעביר דף וזה
יעבור, האוזניים הן לא האיבר החשוב כאן, הלחי היא מרכז
העניינים פה. בכלל כל העסק פה מתדרדר. חבל שהמוזיקה מעצבנת.
היא לא מעצבנת! זה העונג היחידי שיש פה! גם המוזיקה מתדרדרת.
לא לתרבות הפופ, פשוט לסולם נמוך יותר. האוזניים לא חשובות
כל כך, אבל כל עוד אתה מצליח לשמוע שינויים כאלה, זה יגן
עלייך מהתדרדרות. אלא אם כבר התחלת, ואז אין שום דרך לעצור,
אין שום דרך לאט. פשוט אין.
וגם אתה לא בדיוק משהו, אה?