שוב אכלתי יותר מדיי, אני צריכה להפסיק עם המנהג הזה, אחד
מיניי רבים כמובן שצריך להיגמל מהם. האוכל בא לכפר על משהו
אחר, בא למלא פינה מסויימת שאני בספק שהיא אי פעם תתמלא.
כשהיית כאן בשבוע שעבר סיפרתי לך הכל, לא האמנת שהדברים אכן
הגיעו לאן שהם נמצאים כרגע. אני חצוייה, ליבי חצוי. אני שוכבת
איתך, מחבקת אותך, מכירה כבר כל עווית, כל גניחה אך בכל זאת
אינני מכירה אותך יותר. אני יודעת שאסור לי, מערכת היחסים
המעוותת שיש לי איתך לא תורמת כל-כך למצב הנפשי הרעוע שלי
ממילא. אך בכל זאת אני תמיד חוזרת בחזרה, נכנעת לשקריך, מאזינה
לדממה שלך. כשאתה מאכזב אותי בפעם המי יודע כמה אני בורחת אל
האוכל. המפלט היחידי שלא יאכזב לעולם, המאהב האולטימטיבי. ואז
נוצר מן מעגל שכזה, אתה-אוכל-אתה-אוכל... לא פלא שכמות החיוכים
ירדה וכמות הקילוגרמים עלתה אצלי בשנה האחרונה.