מה נפלאות דרכי הגורל
השיר היה אבוד יחד עם
מכשיר ה"דל" שנגנב
בפריצה אל ביתי

והנה לאחר חודשים
משנרכש החדש
בכספי הביטוח
התגלה כי המחשב
אצר בקרבו את כל
הקבצים של הגנוב

הפתעה...


הפיכה לסיפור 6/11/12
ביום גשום אחד קפצתי לחנות הפלאפל. דקה לפני, נכנס גבר עטוף במעיל ישן וארוך
ששוליו מכוסים בוץ. התבוננתי בו. פניו היו מכוסי זיפים לבנים וחרוצים בתעלות
עמוקות. שפתיו היו יבשות, נפוחות ומבוקעות. עיניו היו כמעט סגורות ועל ראשו
כובע ישן ומקומט שנראה כמו ברט. הוא לא דיבר, רק הושיט למוכרת את ידו ובה עשרה
שקלים. המוכרת לא נבהלה משתיקתו של האיש, נראתה מורגלת בנוכחותו. היא נטלה
גביע פלסטיק מהסוג שאורזים בהם גבינות קשות בסופר מרקט, מלאה אותה במרק חומוס,
סגרה אותה במכסה והכניסה לשקית ניילון. הוא נטל את השקית בידו ופסע לאורך הקיר
בזהירות כאילו אוחז באוצר זהב.
המשכתי להתבונן בו עד שיצא מהחנות ונעלם. פניו נראו מוכרות והזכירו לי מישהו
שהכרתי לפני שנים רבות, אך לא יכולתי להיזכר.
קניתי את הפלאפל שלי וחזרתי למקום עבודתי. כמעט שכחתי את הפגישה המוזרה, אבל
בערב, לפני שהלכתי לישון, נזכרתי. הוא היה מנהל במפעל מתכת בעיר פיתוח דרומית,
שבו עבדתי כחשב. בתוקף עבודתי העברנו שעות רבות יחד, במיוחד לפני תשלום
המשכורות ובתקופה של הכנת התקציב. למדתי להכיר את האנשים הפשוטים והחמים שעבדו
במפעל, עבודה פיזית קשה. החל מן המבלטנים שיצרו את דגמי המתכת,  את הצעירים
שעבדו ליד המכבשים החדישים וכלה במברישים המלטשים את המוצרים הסופיים וחוזרים
הביתה שחורים מאבק מתכת ומשחת ליטוש. הוא היה המנהל שלהם והוא שנא אותם. מעולם
לא הבנתי מדוע. הוא רדה בהם קשות. לא התייחס לבקשות עזרה שהפנו אליו ולא האמין
למה שאמרו לו. בלשון קצרה - התעלל. השמועות הגיעו גם לאזני ההנהלה, אבל היא לא
עשתה דבר.
יום אחד, נמכר המפעל והמשקיעים החדשים מינו את מנהל האחזקה של המפעל למנכ"ל
במקומו. מאז לא שמעתי עליו, גם לא חשתי צורך להתעניין, חשבתי שכבר נפטר מזמן.
האם זה האיש?