אשר היה איש פשוט. אשר היה איש מדהים.
הוא היה גם וגם בעצם. אשר הגיע מהכוכב קריפטון. היו לו כוחות
כמו של סופרמן. אבל לא הייתה לו מוטיבציה. הוא לא רצה להיות
סופרמן. הוא לא רצה הרבה מהחיים. הייתה לו עבודה באילת, שזאת
עיר שבה לא עושים הרבה באופן כללי. הוא ניהל אכסניה, אכסניית
הים האדום, זאת עם השלט הגדול של הייניקן על הגג. אשר אהב
לראות את המבקרים באים לאילת, הולכים לים, הולכים לטיילת. מתים
מחום. לאשר לא הפריע החום. הוא בא מקריפטון.
הוא היה מסתכל על כל הטיפוסים שהיו באים, וכשכמה בחורות
בבקיני היו מגיעות לחדר הוא תמיד היה קופץ לבקר ולשאול אם החדר
בסדר.
ככה הוא היה חי. צופה CNN כל היום, מבקר בחדרים של האורחים
שלו. בעצם הוא לא היה צריך לבקר אותם, וגם לא ממש שינה לו מה
הבחורות לובשות, כי הייתה לו ראית רנטגן. כל יום הוא היה יושב
באכסניה שלו ומסתכל בטלויזיה, או בודק את הבחורות בראיית
הרנטגן שלו. כשהיה שומע משהו בעזרת השמיעה העל-אנושית שלו מחדר
עם בנות הוא ישר היה מופיע, במהירות על קולית, בדלת שלהן. לא
הייתה לו דאגה בעולם. אלו היו החיים הטובים.
נכון שאשר יכל היה לגור במטרופוליס ולהציל אנשים כל היום,
ונכון שהוא יכל היה לעזור לאנושות, ונכון שהוא יכל היה לגרום
לבחורות להתאהב בו כמו סופרמן. אבל הוא לא רצה. הספיק לו לגור
באילת ולראות CNN כל היום ולהשכיר חדרים באכסניה ולראות
לבחורות מתחת לבגדים.
לפעמים, מאוחר בלילה, כשאשר ישב והסתכל על האנשים בבר מתחת
לאכסניה, הוא היה נזכר בכל מיני דברים. הוא נזכר איך פעם הוא
רצה לעשות דברים, איך פעם הוא רצה להיות משהו. הוא רואה אסונות
בטלויזיה, הוא רואה בחורות שהיו מתות עליו אם רק היו יודעות מה
הוא יכול לעשות. הוא ראה, ולא עשה כלום. כשהיו מופיעות לפניו
תמונות של חיים טובים יותר הוא פשוט ראה דרכן בראיית רנטגן.
כשדיכאון היה תוקף אותו זה לא היה מזיז לו ככה, כי הוא היה
קשוח כמו פלדה. שום דבר לא יכל עליו.
הוא יכול לעשות כל מה שהוא רוצה. הוא יכול להרים הרים. הוא
יכול לשרוף אנשים במבט. אף אחד לא יכול עליו. כל כך הרבה
פוטנציאל יש לו, לאשר הזה, אבל הוא לא רצה, הוא לא מצא סיבה.
הוא לא מצא מוטיבציה.
הוא פשוט לא ראה סיבה למה?