"אה, ערבים - מה יהיה אתכם? אני יושב כאן מולך ומנהל את
המונולוג הזה ואתה בכלל לא מגיב. בהתחלה ייללת, אבל עכשיו נראה
לי שאני אשטח בפניך קצת את מחשבותיי. קח קצת מים, אין הרבה -
אבל אני באמת לא רוצה שיאונה לך כל רע. תמיד כשאני מתחיל לנאום
יוצאות לי מילים גדולות כאלו. מתערבבות בשפה הנמוכה ו/או
המשובשת שלי. כאילו שאני מנסח משהו על הכתב. אף פעם לא יצא לי
לשאת נאומים של ממש מהכתב וכאלה, לפני אנשים באיזו ועידה, או
טקס, או סתם חגיגה או אירוע.
שמע - אני לא מוכן לזה, ואפילו שיצאתי החוצה לצוד את הארנב או
הסנאי או מה שזה לא יהיה, לא הצלחתי לארגן מספיק את המחשבות
שלי. שתבין - זה שהבאתי לנו אוכל זה בגלל שהשרדות מעניינת
אותי, ואני מעוניין להפנות את אפיקי ההרג שלי לשם. אולי אתה
תופס רצח של יהודים כהשרדות. אני באמת לא יודע מה דוחפים לכם
שם במסגדים. היה יכול להיות מגניב, לו יכולנו להיפטר מהארסנלים
שלנו, אבל באמת שקשה לחשוב על דרך. הנה אנחנו כאן במערה במצב
הייחודי הזה - אני ניצחתי אותך וקשרתי אותך, אחרי שניסית
להתנפל עליי ולרצחני. פאק, אתה לא מבין עברית או שבלעת את
הלשון? תראה, אני כעקרון פצפיסט ונון קונפורמיסט. מה שאומר
שאני לא מתכוון לנסות להיכנס לקטגוריות, אלא רק להפעיל אצלך
איזו אסוציאציה, אם בכלל משהו מכל מה שאני מקשקש מובן לך מעבר
לרמה של לקלוט את האנרגיות. תראה - אני כבר לא במצב מסוכן, אלא
אם כן לשבת במערה עם שלט אזהרה ממפולות בארץ מועדת לרעידות
אדמה נחשב מסוכן. אתה כבר לא יכול לעשות לי כלום. הכל בזכות
הטאי צ'י הזה שהתמחיתי בו. מי היה מאמין שזה באמת יציל את חיי.
התנפלת עליי בשעה שרכבתי על אופניי - הפלת אותי לארץ ואז כמעט
ירית בי, אבל בזכות טכניקת הלוחמה הזו, שבעצם הייתה מגובה
באינסטינקטים שלי, הצלחתי להמם אותך לפני שהספקת.
"אולי אתה מפוחד עכשיו יותר משום שאתה חושב שאני הולך לענות
אותך, או להתנקם איכשהו, אבל לא. מצד אחד - אני לא יכול לשחרר
אותך, ומצד שני - אני לא רוצה להזעיק משטרה שתכניס אותך לכלא
או משהו שבוודאי לא יתרום. טוב, אני רואה שהארפן מוכן - אני
אשתוק קצת בזמן שתאכל - הנה."

"טוב, סיימת. אתה תוהה בוודאי מהיכן יש לי את האזיקים האלו
שקשרתי יד אחת שלך איתם לשלט הזה כאן בכניסה? האמת, שפעם הייתי
שוטר. מנייאק מהסוג שרוב האנשים שנוסעים מהר מקללים ולא
מעריכים את זה שהוא מציל את חייהם. באופן אירוני באמת לא הצלתי
- יום אחד כשקלטתי מישהו נוסע מהר מדי בנתיב השמאלי ואותתתי לו
לעצור, הוא חתך ימינה בלי לקלוט את הרכב שהיה מימינו. בזכות
המהירות של שניהם עוצמת ההתנגשות הייתה מחרידה. הנהג שסימנתי
לו נהרג, השני איבד את אישתו. רכב אחד פגע גם בי ואני שכבתי
מחוסר הכרה שלושה חודשים בבית חולים. כשהתעוררתי וגיליתי
שנאלצו לכרות לי את רגל ימין מהקרסול ומטה, ושתי אצבעות שמאל,
ולקינוח גם הלך לי הסחוס של האוזן, שלא לדבר על כמה וכמה צלקות
נוספות, קיללתי נמרצות את הנהגים, אבל מהר מאוד הבנתי שבעצם -
אני הייתי מעורב בתאונה! אט אט חילחלה אשמתי הנוראה לתודעתי
ושינתה כליל את השקפת עולמי. כל זה כבר היה לפני כמה שנים.

"הקיצר - מה אני הולך לעשות איתך? חינוך מחדש? מה - אני אשקיע
מעכשיו את מרצי בללמד אותך את השקפת עולמי, שלכשעצמה לא רוצה
לעצב אחרים, אלא רק דיעה על איך יהיה טוב בעולם?
"אתה יודע - לפני שנה התגרשתי. אתה יודע למה? - את אשתי אנסו,
ואני, שאמצתי לעצמי סט דיעות חדש בדבר אהבה וחוסר פגיעה מחד,
וסקס חופשי מאידך, לא יכולתי לסבול את המחשבה שהיא הכניסה את
הבני זונות לכלא, אף שהעונש שלהם לא היה מאוד כבד - כנראה שגם
השופט לא חשב שזה מי יודע מה פשע. אני מצידי כעסתי עליה למה
היא לא הייתה מסוגלת להינות מהסיטואציה באהבה במקום להיהפך
לאיזו נפש שבורה ונקמנית. היא מצידה אמרה שנהייתי דפוק לגמרי,
ושאם החוויה הזאת מחשלת, הרי שהיא שמחה שהיא חזקה מספיק כדי
לעזוב אותי. אחרי כמה ימים היא עזבה עם הילדים ופצחה בהליכים.
השופט הפעם לא היה נחמד אליי במיוחד וניקה אותי מרוב נכסיי,
אפילו שאני נכה. אני בתגובה קניתי את האופניים האלו, שאיתם אני
יכול לצלוח מרחקים חרף הפרוטזה, ומאז אני מסתובב בארץ עליהם.
גם בסיני ובירדן כבר הייתי. אורח החיים ההשרדותי הזה מוצא חן
בעיניי, סך הכל. מעט מאוד מגע עם אנשים. טוב, אני הולך לישון
קצת - מקווה שתסתדר בעצמך עם שינה. נחשוב כבר מה לעשות איתך."