אני יושב מקופל לגמרי, כואבת לי הבטן, מיה לידי - היא מסטולה
ואני מנסה להסביר לה את הבחילה שלי מאנשים, בני אדם. אני מתעב
בני אדם. את המושג של בני אדם. מי לעזאזל המציא את זה בכלל.

אני מנסה להסביר לה על הסרחון שעולה מכל מקום שנמצאת בו קבוצת
בני אדם, זה סרחון נוראי, זה עושה לי כאבי ראש ובחילות ואני
משתגע מזה זה כמו ריח של צואה טרייה. אני מסביר לה על ההבדל
בין פרה מבויתת לפרה פראית בטבע.

החרא של הפרות בטבע לא מורגש בכלל, כי הוא מתנדף אחרי כמה
שעות, הוא מתייבש וחוזר למעגל הטבעי של הטבע. ואילו אצל הפרות
המבויתות הוא מרוכז, הוא לא יכול להתייבש מהר מספיק, כי הוא
מרוכז במקום אחד והסרחון שלו נישא באוויר ימים ולילות.

העיר מסריחה מפליטת מכוניות, האוויר בחדרים מסריח מפליטת גזים
אנושיים מהתחת ומהפה, בני האדם אוכלים יותר מדי, שורצים יותר
מדי במקום אחד וכל הסרחון הזה זה ארס, ארס נוטף להם מתוך כל
נקבובית בעור ומרעיל את העולם.

אני בכלל לא בטוח שהעולם הזה שווה הצלה, או שווה בכלל שנדבר
עליו, אני לגמרי אבוד, אני לא יודע מה אני רוצה מעצמי ואם בכלל
יש על מה לדבר על מצב אחר, מאיפה ירשתי את המחשבות על יכולת
התקיימות אחרת - זה בהחלט יכול להיות המצב הטבעי של העולם כפי
שהוא כעת.

אני מחפש סיבה להמשיך לחיות ואין לי אחת כזו, אני מתוכנת לרצות
לחיות וזה משגע אותי כי אני קונטרול פריק, אני מודע לבעיה הזו
שלי לגמרי ואני לא מנסה להשתחרר ממנה אלא רק ללכת בין הטיפות,
הכל קומבינות של קומבינות בחיים שלי, החלטות רגעיות שמתנפצות
תוך זמן קצר מאוד.

מיה בוהה בי בעיניים השחורות שלה, הן מבריקות כמו מעיים של פרה
שנשלפו טריות מתוכה בזמן שחיטה. אני בוהה בה חזרה לכמה רגעים
ונאבד בתוך המבט התוהה שלה, היא בטח חושבת שאני לוקח הפסקת
אוויר או משהו ומאשימה את אובדן היכולת שלה להבין זמנים
בסוטול.

הפה שלה נסגר לאט לאט והיא משנה זווית רביצה כדי למתוח כמה
שרירים. היא מתחילה להירדם, עיניה נעשות כבדות ונשימתה נעשית
לחה ואיטית יותר מרגע לרגע.