"יומני היקר שלום. בעצם, לדבר אל יומן זה כמו לדבר אל
הקירות... כמו לדבר לכלב של השכנים וכמו לדבר אל עצמך במראה,
לסתם חפץ, או מישהו שאינו יכול לענות. ולכן, אני מרגישה לבד.
אני אקרא לך בשם, אני אקרא לך שלי ואת תהיי החברה הכי טובה
שלי, ככה אני לא ארגיש לבד ואוכל לספר לך את כל מה שעובר עליי
- חוויות, השפלות, מיקרים של בנות, בנים... מצב כלכלי... מצב
בבית הספר..."
אז בואי נתחיל...
"היי, אני רותם. אני... אני נערה בת 17 ו-7 חודשים. אני גרה
במקום נידח ליד כפר סבא. אני לומדת בבצפר נידח ליד כפר סבא...
ושם, אני מרגישה לבד.
הרבה ירידות מצד החברה, המורים.
מצבי הכלכלי בכי רע, למרות שאנחנו גרים בבית פרטי בעל שתי
קומות ולי יש קומה לבד, ולמטה בסלון יש ספות עור וטלוויזיה
ענקית שאני בשכיבה מקופלת יכולה להיכנס אליה, ולי בקומה יש כמה
חדרים. אבל כל זה לא חשוב... כי אלו רק חפצים. פעם הייתי
רכושנית... עכשיו כבר הרבה הרבה פחות, הייתי מוותרת על כל זה
וחיה בפח זבל ברחוב כל עוד ההורים היו מקבלים אותי...
את מבינה, שלי, אני לסבית... לפחות, נכון לעכשיו. היו לי שני
חברים, פעם, לפני שנה ולפני שנתיים. אהבתי אותם והם שברו את
ליבי. אני ביסקסואלית כעיקרון, אבל אפשר להגיד שאני נהנית הרבה
יותר מנשים, כי... מה לעשות, אנחנו פשוט יפות יותר... חחח, זה
הצחיק אותי לרגע.
אני עם חברה שלי כבר חצי שנה, חצי שנה מדהימה... חצי שנה
ששינתה לי את החיים, החצי שנה הכי מדהימה שהייתה לי בחיים...
ואני אוהבת אותה כל כך...
אבל לפעמים זה קשה... עברו לילות שלמים שאנחנו עוברות בשינה
בגני שעשועים... ברחוב... באיזה יער... אפילו פעם אחת ישנו
בים. כי בבית שלה... אמא שלה אחלה וגם אחותה וגם אח שלה... אבל
אבא שלה... גירש אותי מהבית. כתבתי על זה פעם... כאב לי להיזכר
בזה והתחלתי לבכות, אבל כן, זאת רק חלק מהמציאות שאני חיה מידי
יום.
זאת לא מציאות קשה מידיי, כי אני נהנית להיות עם החברה שלי בכל
יום ובכל חור, כי איתה אני מרגישה הכי שלמה בעולם, ויש לי את
החברים שלי שהם כל כך אוהבים ומסורים ואני ישנה אצלם הרבה, וגם
לפני כמה שבועות ברחתי מהבית, אמנם זה לא היה רציני, לאיזה
יומיים, אבל ההורים שלי באו לעבודה שלי כדיי לראות שלא מתתי או
משהו כזה...
מה אני אגיד לך שלי... כבר עברה חצי שנה... עדיין קשה, היינו
בניצנים והתנשקנו וחבורת ערסים קטנים התחילו להשפיל אותנו
ובעטו חול עלינו...
מתעלמים מתעלמים אבל... לפעמים זה כואב.
אני מרגישה מכוערת... עכשיו קצת פחות, כי רזיתי. לא שהייתי
שמנה, אבל הייתי מלאה באיזה 5 קילו. עכשיו אני כבר בסדר...
ההורים שלי היום קנו לי שלוש זוגות מכנסיים ונעליים, ז"א
סנדלים... יפים כאלה... שמחתי מבפנים, אבל ההורים שלי לא
יודעים מה זה לאהוב ואיך לאהוב... הם חושבים שמתנות זאת
אהבה...
הם לא אוהבים את הקשר שלי עם החברה שלי, ולפעמים זה ממש קשה,
כי יש לנו הרבה מאד ריבים על זה והיא לא רוצה לבוא אליי הבייתה
גם אם לא התראינו הרבה מאד זמן.
חס וחלילה, לעולם לא אפרד ממנה בגלל הורים או מורים או חברים,
או מהחברה המגעילה שיש אי שם בחוץ.
אני עדיין חיה וחולמת חלומות ושואפת לעתיד... ויש לי חלום...
קודם כל אני אסיים את בצפר, נשארה לי עוד שנה אחת... אח"כ
צבא... אני רוצה להיות מד"סית או מ"כית בנים, שאלה תפקידים
אחלה.
ואז אני אלמד עיצוב פנים, ואני אלמד גם תיאטרון אם יתאפשר...
כי זאת האהבה האמיתית שלי. תיאטרון. ואעבוד בתור מעצבת פנים
ובתור מורה לתיאטרון אם יתאפשר לי, זה הדבר שאני הכי רוצה
בעולם.
ואז אעבור לגור איזה שנתיים באוסטרליה, עם החברה שלי, ליד אח
שלה, כי הוא גר שם.
או שבעצם אנחנו נלמד כאן, ואז נעבור לממש את זה בחו"ל. כבר
נראה, אני לא יודעת אם לא אמות מחר...
זה משפט שאני אומרת כמעט תמיד, ולפעמים חברות שלי מתעצבנות
עליי.
בבית אני פרצוף חמוץ, ועם החברים אני הכי מלאת חיים... למה זה?
מה עליי לעשות? אני שואלת אותך, מה עליי לעשות? איפה אני
טועה?
אבל, אני מדברת אל יומן... אל חפץ.
אני ילדה מאד מוכשרת, לפחות ממה שכל החיים שלי אומרים לי.
הייתי בכמה חוגי ריקוד-בלט, ג'אז, ריקוד מודרני, אני חושבת.
חחח...
בחוגי ציור, שאת כולם כבר ידעתי כי אני מציירת מגיל אפס
בערך... ואת מתנת האל הזאת... אני כל כך מודה לאלוהים שנתן לי
אותה... שנתן לי כל כך הרבה דרכים להתבטא אחרת מאשר בדיבור...
ובציור, זאת המומחיות שלי...
הייתי בחוג תיאטרון משחק ודרמה שלוש שנים, ז"א השנה תהיה השנה
השלישית - אני מקווה.
הייתי שלוש שנים גם עם גיטרה... עד השנה - גיטרה חשמלית
וקלאסית... לא כל כך הצלחתי איתה, אני מנגנת בסדר אבל לא
התאמנתי מספיק והרמה נשארה אותה רמה. הלוואי והיית יכולה לשמוע
אותי.
ניגנתי שנה גם באורגן ובחליל צד. הופעתי בהרבה הופעות... עם
התיאטרון ועם הגיטרה, החליל והאורגן.
זאת האהבה שלי - הבמה...
הייתי גם בשיעורי ניסיון בהתעמלות קרקע אבל אמרו לי שאני גדולה
מידיי - ובקפוארה, אבל זה היה רחוק ובגלל זה לא נתנו לי להמשיך
עם זה וכל כך רציתי.
בעצם, קצת נסחפתי כשאמרתי שהמצב הכלכלי שלנו בכי רע, כי החיים
האלו העניקו לי כל כך הרבה... כל כך הרבה... אבל המצב נהייה רע
קצת... אבא כבר לא מקבל משכורת.
אני מספרת לך ממש דברים אישיים, אני יודעת שלא תספרי לאף
אחד... נכון שלא תספרי?
חוץ מהחוגים האלה מצאתי את הכתיבה גם... ואת הקולנוע שאני מאד
נמשכת לזה גם כן...
וצילום... וציור... ושירה... למרות שאין לי קול מי יודע מה...
אממ... כתבתי, אני חושבת, כבר את הכל.
אני רוצה להגיד לך שאני טובה בלכתוב יומנים, אני שוכחת מהם
אחרי כמה זמן ויש פערים של שנים, אז אומר לך שאני אוהבת אותך
שלי, שהיית כאן והקשבת לי, תודה.
ואומר לך שהחיים שלי יפהפיים, יש לי אח נשוי עם תינוק קטן,
ואחות גדולה עוד יותר נשואה עם שתי בנות מקסימות, שאחת מהן
עולה לכיתה א' ואני המודל לחיקוי שלה והיא הכי מתוקה בעולם.
כמה שההורים שלי משתדלים לפעמים הם בסדר, ויש לי את החברים שלי
שאני אוהבת אותם יותר מאת עצמי, ואת הנשמה שלי שזאת כמובן
החברה שלי, אז תמשיכי לאהוב ולעקוב אחרי הדפים של היומן
ולראות, שלמרות כל הקשיים והדכאונות, כולם קמים בסוף והכל
נהייה יותר טוב, ה-כ-ל...
לא צריך להיות עצובים, לפחות לא יותר מידיי, ולקחת
בפרופורציה.
שיהיו לך חיים יפים, שלי,
באהבה, רותם שנהב"
22.08.2004 |
