אני בתוך רכבת שנוסעת ונוסעת כבר שעות. אולי אפילו ימים או
שבועות, לא ממש שמתי לב...
אני מסתכלת מהחלון, ורק עכשיו אני פתאום שמה לב שאני יושבת נגד
כיוון הנסיעה, כשהספסל שמולי ריק... אולי זאת הסיבה לכל כאבי
הראש והסחרחורות שהיו לי כל הדרך...
הנופים בחלון משתנים כל כך מהר! פעם הכל פורח וצבעוני, ופעם
הכל גשום וחשוך. פעם חם, פעם קר, ואני כל הדרך נוסעת הפוך...
נגד הנופים, נגד הזרם, כשבעצם הספסל שמולי כל כך ריק, כל הרכבת
ריקה! אני פה לבד...
אני זוכרת שלא הייתי לבד כשעליתי על הרכבת, ובלי לשים לב כולם
ירדו בתחנות שלהם ואני עוד כאן... כל כך לבד...
כנראה שהתחנה שלי זאת פשוט התחנה הכי רחוקה, ואני עלולה לנסוע
עוד ימים או שבועות או אפילו חודשים!
נגד הזרם, נגד כל הנופים...