היא היתה לבד, ישבה לה בחדר,
היתה בטוחה שהכל עכשיו בסדר.
ישבה, ציירה ציור מקושקש,
החום קצת עלה, הכל נהיה מטושטש.

היא היתה לבד, עם צבעים וצלילים,
הרגישה איך ראשה מצייר לו צללים.
צחקה, פחדה שלא תשתגע,
נפלה על הריצפה, שקעה בחלום משגע.

שמיים בהירים בצבע סגול, בגוונים,
מתנגשים עם הים שאין בו גלים.
עשן בצבעים יוצא מראשי ההרים,
והיא בשלה... לא מרגישה... כמה שהיא לא לבד.

היא ישבה לה לבד, חשבה על מחשבות,
חיברה דימיונות בראשה לסיפורי אגדות.
היה לה סוף טוב, כולם היו כה שמחים,
רק שמחתה התעכבה בעולמות אחרים...

היא היתה לבד, השעה כבר היתה מאוחרת.
חשבה על הזמן, היא חשבה שתהיה מאושרת.
היא לא ידעה שעם האושר צריך לקבוע מראש,
והזמן שלה לא עובר, רק מתקתק לה בראש...

היא עצמה את עיניה, ברחה מעצמה,
שקעה בתרדמת, היפייפיה הנירדמת.
תחלמי... תחלמי לך ילדה...