אני מכוערת.
מה לעשות.
נולדתי מכוערת והייתי מכוערת כל החיים שלי.
לא מהמכוערות האלה שרואים אותן וכל האוכל עולה למעלה. סתם
מכוערת.
לא שמנה ומגעילה נורא, לא מחוצ'קנת כמו פיצה, סתם. מכוערת.
בחורה כזו שלא מסתכלים עליה. לא בנים ולא אנשים ברחוב.
יש לי מינימום שלוש חברות, גם הן מכוערות. אני חברה שלהן לא כי
אני אוהבת אותן וכי הן חמודות, פשוט כי אנחנו היחידות שמוכנות
לדבר אחת עם השניה. אין לנו מוניטין לשמור עליו או פופולאריות
עצומה שתפגע מההמצאות שלנו ליד מכוערות אחרות. מה 'כפת לנו.
אנחנו מכוערת וטוב לנו.
אני כבר בת 17 וחצי ובחיים שלי לא דיברתי עם בן חוץ מאשר על
שיעורי בית. לא נגעתי ביד של בן ובטח שלא התנשקתי עם אפ'חד. כל
בוקר אני מתתעוררת ויודעת שאני לבד. אני כבר רגילה. אמא שלי
נורא מרחמת עלי כי אני מכוערת. היא אוהבת אותי, אבל היא מצטערת
בשבילי, אולי היא אפילו מאשימה את עצמה שנולדתי כזאת. היא בטח
מאוכזבת גם. אף אמא לא אוהבת לראות שהילדה שלה מכוערת. היא גם
מאוכזבת שאני לא מדברת איתה על בנים ועל אהבות. פשוט אין לי מה
לספר לה. כי אני מכוערת. זה די טיפשי. כי אני בנאדם מאד נחמד.
חברות שלי אומרות שכיף איתי ויש לי חוש הומור. אני גם לא
מסריחה ולא מטומטמת. יש לי דווקא ראש טוב ואני מבינה דברים
מהר. אני לא כועסת על זה שנולדתי מכוערת. אני כועסת על זה
שאנשים מתרחקים ממני בגלל זה.
אז אני מכוערת. אז מה.
גם אתה מכוער. |