אחרי שרועי מת התחלתי להיכנס לדיכאון. לא דכדוך, אלא דיכאון
אמיתי, כזה של פסיכולוגים עם פרצוף רציני, של ימים שלמים במיטה
מתחת לשמיכה, של מחשבות רעות, כמו שסבתא שלי הייתה אומרת תמיד,
כשלא רצתה לומר התאבדות. זה ידוע שבביתו של התלוי לא מדברים על
חבל, ואחרי שרועי ירה בעצמו, גם אצלנו לא אמרו מילים כאלה.
כולם במשפחה לא יודעים עד היום למה הוא התאבד, אבל אני יודעת,
ולא יכולה לספר. הבטחתי לו לשמור את הכל לעצמי, ואני שומרת, רק
שזה אוכל אותי מבפנים, ויום אחד ימצאו אותי מתה, וגם אני לא
אשאיר מכתב פרידה.

נראה לי שהמוות שלו הציק להורים שלנו בעיקר כי הוא היה מסתורי
כזה, והם לא היו יכולים לסבול לא לדעת למה בדיוק זה קרה. אמרתי
להם שזה לא משנה למה הוא מת, האח הגדול והאהוב שלי, אבל אמא
שלי בכתה ואמרה שהוא לא השאיר אחריו מכתב, אפילו לא פתק, ואבא
שלי חיבק אותה ושתק. תמיד הם התרכזו בדברים הכי פחות חשובים,
הכי שוליים, כאילו שזה משנה למה הוא החליט שאין לו תקווה
ושעדיף לגמור את כל הסבל הזה עכשיו. הפריע להם, שהבן הבכור
שלהם, שתמיד היה נחוש וחזק, החליט לקחת את הרובה שהביא איתו
מהצבא באיזה אפטר ולירות לעצמו בראש.

אני ידעתי ושתקתי, הבטחנו אחד לשני לשתוק. הפסיכולוגית ניסתה
להבין למה אין לי כוח לחיות, אבל אני לא רציתי לדבר איתה בכלל.
הלכתי אליה כמה פעמים רק בגלל שההורים שלי פחדו שאני עלולה
לממש את המחשבות הרעות שלי וגם הפעם הם לא יידעו למה זה קרה.
חוץ מזה, די מוזר ששני ילדים שלך מתאבדים ככה סתם. בפעם
הראשונה שהלכתי אליה, אבא פתח את הדלת של החדר שלי, הוציא אותי
מהמיטה והסיע אותי אליה, שם שתקתי שעה, ואז החזיר אותי הביתה,
למיטה. הלכתי עוד פעמיים, עד שהיא התייאשה ממני. רציתי לעזוב
את הבית, כדי לא להיות ליד הזיכרונות שלו, אבל כולם אמרו שיהיה
יותר טוב שאשאר בבית, אם בטעות יקרה לי משהו, כמו שסבתא שלי
אמרה. אני בכלל לא רציתי שיצילו אותי ורק רציתי לישון, או למות
תוך כדי שינה, או שיבוא מישהו ויחנוק אותי ואז יהיה לי קצת
שקט.

אהבתי את רועי מאוד, לא כמו שאמורים לאהוב אחים. אם זה היה
מתגלה, אף אחד לא היה מבין והיו מתייחסים אלינו כמו פושעים,
כשכל מה שעשינו היה לאהוב, אבל לא מזה הוא פחד. הוא ידע שלא
נוכל להיות באמת ביחד ולא היה מסוגל לחשוב על להיות בלעדיי, אז
הוא העדיף למות. אמרתי לו שלא יעזוב אותי לבד, והוא בכל זאת
עזב אותי, אבל אני לא מאשימה אותו, אם היה לי אומץ הייתי עושה
את זה בעצמי כבר מזמן.

יש אנשים שאוהבים לאיים בהתאבדויות, אבל לא באמת מתכוונים לזה,
ויש כאלה שמגלים אותם יום אחד תלויים, או מלאים בכדורים ואף
אחד לא מבין למה זה התרחש, אז ככה קרה עם רועי וככה יקרה גם
איתי, ברגע שיהיה לי מספיק אומץ לעשות את כל מה שאני מתכננת
מאז שהלך. יום אחד, כששכבנו במיטה ביחד, והוא ליטף לי את השיער
בעדינות, הוא אמר לי שהוא לא יוכל להמשיך את החיים המזויפים
האלה עוד הרבה, ואני לא הבנתי בכלל למה הוא מתכוון, אבל עכשיו
אני מבינה בדיוק את ההרגשה הזו, שעדיף למות כדי להשתחרר מהכל.

שכבנו ביחד במיטה, בשקט, עם האור שנכנס מהחלון לחדר דרך
התריסים, מקשיבים למכוניות שעברו רחוק ומסתכלים אחד לשני
בעיניים, בלי לדבר כמעט. הוא נישק אותי ברכות, ועד עכשיו אני
יכולה להרגיש את המגע של השפתיים שלו עליי, וכמה שאהבנו ביחד,
וכמה שלא יכולנו לאהוב. כשהתגייס, הוא כתב לי פתק שהוא מבטיח
לשמור על עצמו בשבילי, אבל כנראה שאת ההבטחה הזו הוא לא היה
יכול לקיים. אני לא כועסת שהפר את ההבטחה, רק על זה שלא ירה בי
לפני שירה בעצמו, ואז היינו יכולים להיות ביחד עד הסוף, שוכבים
על הרצפה הקרה והדם שלו היה מתערבב בדמי ושוב היינו גוף אחד.