הנה שוב אני כותבת לך. עוד מכתב שלא יישלח. ותמיד המעטפה לידי.
ותמיד הבול לידה. ותמיד רשום עליה שמך. ואף פעם לא ראית אותה.
הנה שוב אני כותבת. עוד מכתב שלא תראה. עוד מכתב-למגירה. מגירה
מלאה במעטפות. על כולן רשום שמך.
ושוב כותבת. ושוב העט רץ על הנייר. ושוב הוא הכל מספר- לא
מחמיץ דבר.
ובעצם מה הטעם? הרי אף פעם לא יהיה לי האומץ להגיד לך הכל
בפנים. או אפילו להראות לך- אף לא אחד מן המכתבים. אני מעדיפה
לחשוב ולא לדעת. מעדיפה לחשוב מה יהיה אם, ולא על מה שהיה. אני
לא רוצה לבכות לידך. ואני יודעת שאם נדבר, אני אבכה. אני לא
רוצה שתדע כמה אתה חשוב לי. גם ככה אני לא חשובה לך.
ואתה מתנהג כאילו כלום לא קרה. עובר לידי כאילו הייתי אוויר
ותמיד הולך לצידה. והיא לא יודעת דבר, אולי גם בה עוד תפגע.
כמו שפגעת בי, כמו שפגעת בכולם. בסוף, גם אתה תיפגע.
ובינתיים, היא מאושרת- יש לה אותך. ואתה מעמיד פני מאושר.
ושנינו יודעים שאתה לא מאושר. אתה רק מחייך בעיניים כבויות.
ומהקשר שלנו אצלך לא נשאר דבר, ולי נשארו רק זיכרונות ותמונות.
ובתמונות שלי החיוך שלך אמיתי. ואני כל כך הייתי רוצה לדעת מה
קרה לך. ולמה הפסקת לחייך. ויש לי עוד כל כך הרבה שאלות. אך
לעולם לא אעז לשאול אותן. לעולם לא אדע את התשובות.
ושלחת מבט מרחוק, ולשניה הצטלבו העיניים. וחייכת,
חיוך מזלזל במבט רווי שנאה, באותן עיניים מדהימות בהן הבטת בי
פעם ואמרת לי לא לבכות- כי אתה לצידי. זה היה בתקופה אחרת
כשעוד היה לך איכפת והקשבת. והיום- ראיתי את המבט שלך כשהבנת
שהצלחת. שוב נפגעתי. שוב בכיתי. שוב ניצחת. כי אתה הרי המושלם
והחזק, נכון? ואני? מי אני לידך בעצם? עוד מישהי... שהייתה.
ושוב מעגל הדמעות הזה- שלעולם לא נסגר.
ואז, כשדיברנו וצעקת, ואני נפגעתי כל כך... וידעת! ויותר לא
אמרת דבר. וזהו- נגמר. ומאז מכתב ועוד מכתב, דמעה ועוד דמעה.
ואומרים לי שאתה לא שווה את הדמעות. אך מי שווה אותן, אם לא
אתה?
שום דבר אינו שווה ערך לחיוך שלך. למגע, למבט. יום אחד עוד
אגיד לך. יום אחד עוד נשוב לדבר. יום אחד עוד תספר לי מדוע.
יום אחד... ביום שלא אוותר.
ועוד מכתב נכנס למעטפה, כבר בלי השם שלך עליה. הוא לא בשבילך-
לעולם לא יגיע אליך. זהו בעצם מכתב לעצמי, בו שוב הבטחתי
להמשיך הלאה, ולהפסיק לחשוב מה יהיה אם. אם רק יהיה לי האומץ.

ואני יודעת שיום אחד עוד תבין בבת אחת כמה היה לי איכפת. ותבין
שפגעת, ואולי גם תתחרט. אך מה זה ישנה פעם? התקופה הזו לא
תימחק.
ואולי יום אחד גם אראה לך, מגירה מלאה מכתבים. וכולם סגורים
במעטפה. ועל כולם רשום שמך. ואתה לא ראית אותם אף פעם. הם לא
היו בשבילך. ואולי אז, תגיד לי שכל הזמן הזה- אתה ידעת.