זה היה מסוג הימים האהובים על נחום. נחום היה בן שבע-עשרה וכבר
נמאס לו מהחיים. זה היה יום גשום וחשוך, היה עוד קצת אור אדום,
משאריות של השקיעה. לפתע נחום שמע צרחה, הוא רץ לכיוון וראה
נערה מוטלת על הארץ בתוך שלולית דם, מלאה בחתכים וחבורות. עד
שהגיע אליה כבר היתה מחוסרת הכרה. נחום נשא אותה במהירות
עצומה, יחסית לגודל שלו, הוא בדרך כלל היה איטי ומגושם, לחדר
המיון בו אושפזה. שם היא אושפזה למשך שבוע עד שהתעוררה, ועוד
בערך עשרה ימים שכבה בבית חולים עד ששוחררה.

בזמן הזה ניסה נחום להתאבד עוד שלוש פעמים, אבל בכל פעם ראה את
דמותה של הנערה ולא היה יכול להוציא לפועל את תכניתו. עכשיו זה
הדדי, הוא הציל את חייה והיא את שלו. אביו של נחום, שהיה
פרסומאי, קיבל הצעה לעבוד בחו"ל, אבל נחום לא רצה לעזוב את
הארץ. הוריו נסעו לקליפורניה והוא נשאר לבד בבית. בלילות היה
צופה בכוכבים ובימים בשקיעות ומהרהר.

יום אחד היתה דפיקה בדלת, אבל נחום היה בטרנס מחשבתי ולא קם,
מי שדפק פעם, פעמיים, שלוש, התיאש והלך. ביום הבא נחום היה
באמצע להכין לעצמו סנדביץ' עסיסי כשנשמעה נקישה בדלת, זאת היתה
הנערה שהוא הציל. הם ישבו בסלון ודיברו על דא ועל הא וגם על
דברים יותר חשובים. בשעה ארבע לפנות בוקר הסתכל על השעון וראה
שהם מדברים כבר אחת-עשרה שעות ברציפות, הוא קם להביא משהו
לשתות מהמטבח וכשחזר היא כבר ישנה על הספה.

הוא עדיין לא ידע איך קוראים לה והחליט לבדוק לה בארנק, כי רצה
לשמור על קשר. כשפתח את הארנק גילה שהיא בגילו אבל היא ערביה
שגרה בכפר ליד ירושלים. הוא הסתכל עליה וראה כמה היא יפה, היה
לה שיער שחור חלק, עור שזוף קצת וגוף חטוב. הוא לא זכר מה צבע
העיניים שלה, היא ישנה ולא יכל לראות. נחום הלך לישון כי היה
צריך לקום בשש וחצי למניין.