שמש מלטפת בחמימות כתומה את קו האופק.
שם, בנקודת מפגש קרני אור רוטטות, דוהות שאריות החלום הכי הזוי
שלי. שם, קרון חלוד לוקח אותך אל שחקים חדשים. אל מקום בו שלג
אופף את הרגשות בתכריכים בוהקים.

לנשום. ריח שחוק של בנאליות בטעם אפרסקים. געגוע שלעולם לא
ישחק מכריות המיטה.

לנשוף עשן בטבעות מנטול כחולות.
להרים מבט ולנעוץ אותו ברווח צר בין שכבות הריסים. כל כך
ילדותיות בתמימותן. את בחלום אחר שלך, הצבעוני יותר.

לא רוצה להתעורר עדיין, לא רוצה בכל שריד של עקשנות עיוורת.
ארד על ברכיים, אל רצפה משובצת, קרה, באיטיות פרובוקטיבית.
אעצום עיניים - הדיאלוג הדומם שלנו - ואפרום את עצמי לתשבץ
תשלילים חטופים של חיי, של חייך.

ועוד נשימה עמוקה, כל עוד שלוות הנוכחות שלך מפוזרת באוויר.
אנחנו שותקות ביחד בחלל צלול, מנסות לא לאגור אבק מרירות, בלי
מילים, בלי שלום, בלי פרידה. לעמעם את האור בלי לטשטש את דמותך
בדמיון, את דמותך מול עיניי הסגורות.

אני לא יודעת לשחרר, אני מודה. אולי אלמד דרך כאב מהדהד בכל
תאי נשמתי. דרך שרשרת של עונות מתחלפות ברקע. אולי אהפוך
לשלולית בדרכך, ואוכל להשקיף את מבטך העייף ולנגן בעזרת צבעי
קשת אקורד בודד שיאמר הכל. ואולי, עדיין אוכל לנשום.

אך כרגע אני רק מקפלת כנפיים עייפות וצוללת למחבוא חשוך ורך,
בזמן שהשמיים נצבעים במלנכוליות כחולה. והשמש בינתיים ממשיכה
את מסלולה הקבוע, בצד השני של הכדור...