תמיד רציתי אמא.
או לפחות מישהי שאוכל לקרוא לה כך, וזה לא שאין לי אמא, יש לי,
אבל לא האמא שהייתי רוצה.
אי אפשר להחליף את אמא, אבל גם אי אפשר לקרוא לאישה הזו אמא,
היא אולי אמא, אבל לא שלי, אני לא רוצה שתהיה שלי, אבל היא בכל
זאת שלי.
למה?
למה, גם כן שאלה, שאלה שנמאסה עליי מזמן, מצטערת, אבל נמאס לי,
נמאס לי לשכב במיטה ולבכות ולשאול למה, זה מתחיל לשעמם באיזשהו
שלב.
מכל הסיבות שבעולם למה אני לא צריכה לבכות ולשאול למה, אני
משתדלת שלא לשאול בשביל שלא להשתעמם, אבל הלמה הזה כבר הפך
לשיגרה.
למה אמא שלי לא אוהבת אותי? גם כן שאלה.
ברור שהיא אוהבת אותך, אין אמא שלא אוהבת את הילדים שלה.
מצטערת, אבל יש. מי ? אמא שלי, אלא מי?
נמאס לי שאומרים לי, היא לא שונאת אותך, אתם יודעים מה ?
צודקים.
היא לא שונאת אותי, היא מרביצה לי מאהבה, כל הפעמים בהם הייתי
צריכה לברוח לחדר מאז שהייתי קטנה, לבכות ולהתחנן בפניה שלא
תפגע, הכל היה מאהבה.
כשהיא מקללת אותי, קוראת לי שמנה, חזירה וטיפשה, ואומרת שאני
מאכזבת בכל מה שאני עושה, גם זה מאהבה???
אתם יודעים מה?
אם זו האהבה, אז לא תודה, אני מעדיפה אמא שתשנא אותי, ולא תעשה
לי דברים רעים מאהבה
העיקר שתהיה לי אמא, מישהו שאוכל לחבק, שאהב.
לא אמא שתשנא אותי, מאהבה.