לוקחת נשימה עמוקה, של אוויר צח. יודעת שבפנים יהיה מחניק
ומסריח. לוחצת על הידית, הדלת נפתחת. "שלום שלום", חיוך מהוסס.
אמא נכנסת פנימה, מסתערת. אני מסבה מבט. הוא עומד בכניסה,
חיוור, רועד. נראה חסר אונים. אני יודעת שהוא לא.
תחמן, תאב-בצע, עקשן, אלים.
סבא שלי.
אמא נכנסת לחדר השינה. "תביאי את הג'לי מהמטבח". אני עושה את
זה, ילדה טובה.

חזקה, אני מסוגלת. ג'לי כתום, רוטט, בטעם משמש. אח שלי תמיד
היה מכין כשהייתי קטנה. איך אהבתי את זה. כל כך מתוק וטעים,
ואפשר לשחק עם זה, וכיף להכין.

"למה לוקח לך כל כך הרבה זמן?"
"אני באה".
אני לוקחת את הצלחת והכפית הקטנה, ונכנסת לחדר. עוד יותר מסריח
פה, ומחניק, אם דבר כזה בכלל אפשרי. ריח של זקנים, של חולים.
של גוססים.
"קחי".
ואני מסתכלת עליה. אישה קטנה וכפופה, צמוקה וחיוורת. חסרת
אונים, לא מודעת לסביבה.
סבתא שלי.
"אמא.. תנסי קצת.. את חייבת.." אמא שלי מנסה לשכנע אותה.
לשווא. הג'לי נשאר רוטט על הצלחת.
"אז לפחות קצת מים" היא מתחננת. אין טעם.
העיניים של אמא אדומות, היא נושמת עמוק. גם אני. "טוב, אז
תעזרי לי להחליף לה ולהלביש אותה", היא מבקשת.
העור המדלדל, העיניים עם המבט החלול. מצומקת, זקנה. רוטטת, כמו
הג'לי.
אחרי שזה נגמר, היא שוב יושבת על כסא הגלגלים. מבט חלול, פתאום
ניצוץ של הכרה. קוראת בשמי, ואז נעלמת שוב.
סבתא שלי.
"אמא, את חייבת לפחות לשתות..." אמא שלי מנסה שוב. סבתא מנדנדת
את הראש לשלילה. "אמא... החלטת להפסיק לחיות?" אין תשובה.
זיקנה, דעיכה אט אט.
אני צריכה להיות חזקה, לא להישבר. לא מצליחה. הגרון חנוק. לא
מצליחה אפילו לגשת אליה. אני לא רוצה לבכות, לא רוצה... אסור!
"טוב, תחזירי את הג'לי למטבח". אמא מתייאשת.
אני עושה את זה. הג'לי רוטט בצלחת. מבט אחרון לחדר השינה, סבתא
שלי שם. רוטטת ודועכת בכסא.

אני בחיים לא אוכל לאכול שוב ג'לי.

לזכרה של סבתא שלי, שנפטרה ב- 11/9/2004