מה נשאר אם לא צל הלבנה
רק גוף זועם ונפש דוממה
וחול של עבר, קר וצורב
וגשם ניתך ושוטף הכאב
צווחה שקטה מאיימת בקול תרועה גדול
מראה מכוער כבית מט לנפול
ולא נשאר דבר שיעיד
כי היה כאן דבר מרעיד
צלו של אדם.

מקום ללא קסם רק שגעון חולף
משאיר רק רמז דק על התוקף
שקרע לשנים את שהאל יצר
הטבע אכזר הטבע אכזר,
אנדרטה שוממה מעידה על הנותר
ברק מפלח שמיים אורו מפיץ כזמן
שהפתיע ונעלם מיד

נותרה רק תקווה שעוד לא הסוף
שספינות עוד יפליגו מחוף אל חוף
ורוח תשוב לנשוב בשערות אנשים
ולא יהיה זה המוות שינשוב בנשמות מתים
כי רק נבואות ישאירו סימן
לעבר רחוק שהיה ונדם
וגאיות ועמקים עוד יחיו
והרים וימים עוד יוותרו
וכל אשר חי לא יידע מאומה
לא רגש, לא אויר לנשימה
וריק יישארו הצמחים
עד אשר יביא הטבע חיים נוספים
ואז שוב תחל מלחמת הקיום
הטבע שוב יחל בריקודו האיום
והברק שוב יבליח שמי כוכבים.

זהו כוח האיזון, הניטרלי, ההגיוני,
שמוליך כל חי על חשבונו
ומראה שתוהו יראה בו שיגיונו
הריקוד לא יפסיק עד אשר אחד ייפול,
והשני על רגליו - מסוחרר - יעמוד
ומי זה יהיה לא תאמר הנבואה
שכן גורל נחרץ בטרם היה
וזאת לא נדע בדעה כנועה
כי יום מוליד יום חדש
במלכודת התנועה.