שוב אני מוצאת עצמי כותבת לך. לעתים אני אפילו משוחחת עמך, על
אף שאינך קיים. יש לי דברים רבים לומר לך אף שלעתים איני יודעת
מהם. עוד לא רקמת צלם. עוד אינך בעל פנים והבעה ואני איני
יודעת מה טיבו של מגע ידך על צווארי. אך תבוא יום אחד, כך
ניבאו לי. תבוא ותהיה לי.

בלא שארצה בכך, אני יושבת ונותנת דעתי- מה תהיה לי, מה טיבך
לנפשי לכשתבוא. מה אבקש ממך. תהיה לי חבר, תהיה לי אוהב- שטרם
נאהבתי בעבר, טרם אהבתי בחיי. אתה הוא שתורה לי את הדרך לאמון,
לביטחון, לקשר של אמת בין לבבות תועים. אתה שתלמדני להביט גם
על עצמי בעיניים אוהבות, או די בם שיהיו עינים מקבלות. אתה הוא
שתבין, אתה תשאל עת ערב מה הוא שעל ליבי, אתה תחבק עם שחר, מגן
ומגונן מפני יום חדש שאין לדעת מה יביא עמו. אתה שתחייך לי
כשאתבשר טובות, אתה שתאחז בידי כשסערה תפרוץ. אתה שתמתין
בחשיכה כשיתאחר שובי.אתה שתלמדני להיות כל אלו גם
בעבורך.לכשתגיע, אהיה כאן ממתינה, ואקבל אותך אל זרועותי.
ונצעד אט אט, כתף אל כתף, בדרכנו אל הטוב והיפה.

בוא.