תל אביב היא ללא ספק עיר משונה.
הנה אתה יושב עם עצמך במרפסת מוקפת צמחים ועצים, ואולי גם כמה
חתולים...
אבל אתה לא תוהה איזה יום היום, כי תחושה של רוגע דואה באוויר,
תחושה של "זה לא באמת ישנה משהו". לא יפריע לך להישאר לשבת כאן
על המרפסת הזו, נכון? יש בריזה, מוזיקה טובה שמגיעה מהסלון
המאובזר מהמזרח הרחוק, והכורסה הכי נוחה שפגשת בחייך (אולי חוץ
משערות החתולים שמתעקשות גם הן להנות מהכורסה הנוחה).
הכל סבבה...
משום מה אתה גם לא מרגיש כל כך רעב, הא? אלא אם זה משהו חדש,
מתוק, כזה שלך ולו לא היו הרבה פגישות בחיים.
לפעמים הפלאפון שלך יצלצל, אבל כשתענה תגיד שאתה בזמן שלווה.
זה לא מתאים לדבר עכשיו... יותר מאוחר. מה יש, לכל בנאדם מגיע
קצת שלווה במרפסת תל-אביבית, לא ככה?
באחת מהפעמים הרבות שאתה שומע את הכביש מתחתיך, אתה תתהה:
"למה הצפירות האלה מנסות לאיים על המוזיקה הטובה מהמסלון הרגוע
שלי, שמגיעה למרפסת הנוחה שלי?". אבל כמו שאמרתי, מכל הפעמים
הרבות שתשמע את הכביש ההוא, מעטות הפעמים שתייחס לרעש ההוא
חשיבות.
לא תמצא כאן הרבה שעונים, אם בכלל, דבר שיקח קצת זמן להתרגל
אליו... אבל דבר מעולה... אתה לא תוהה יותר מדי מה השעה, וגם
אז, רק בשביל לאמת עם עצמך שהשמש, שמאירה על העצים המקיפים
אותך, אכן איפה שחשבת שהיא.

נוח, רגוע, רועש אבל שקט מבפנים, מואר, מאיר, מעלה מחשבות,
נותן מוזה, ללא הפסקה, מצויין...
ואז יעלו התהיות, האם זה המרפסת? העיר? האנשים המעולים שעמך?

כנראה שזה השילוב...


7.8.04