מהרגע בו הציע לה נישואין והחליטו להתחתן רק דבר אחד היה לו
בראש, איך הוא שובר את הכוס המזורגגת הזאת לרסיסים במכה אחת.
רונן היה בחור רגיל לחלוטין, מעט מופנם ולא תמיד נהג להביע את
רגשותיו לסביבה. רונן גם לא היה שרירי במיוחד, אך גם לא לפלף
חנון שמפחד מהצל של עצמו. רונן בן ה-30 היה חבר של אוסנת קרוב
לשנתיים לפני שהחליט לעשות את הצעד המתבקש, לכרוע ברך ולבקש את
ידה של אוסנת חברתו ואהבת חייו ובכך להגשים את תשוקתו להתחתן
ולהתאחד עם בחירת ליבו.

רונן היה מאושר, לא היה ספק בכך: עיניו נצצו, ראשו היה בעננים
והוא לא הצליח להתרכז בכלום. מדי פעם אף מלמל מספר משפטים
פילוסופיים לא מובנים על מהות החיים, כמה חשוב שיש חברים וכמה
העולם יפה.
כול השינוי אצלו קרה בן רגע, כאשר אוסנת הביטה בעיניו ואמרה כן
לבקשת הנישואין המקורית שרונן הכין עבורה.
רונן, שהיה בחור יצירתי במיוחד, שתמיד חשב שבכל דבר אומנותי
טמון משהו קדוש, אלוקי, מעבר לזמן ולמקום שגורם לרוממות הרוח,
תמיד חלם על הדרך המקורית בה יציע לאהובתו נישואין, כך שהדבר
לא יישכח לעולם וילווה אותם לאורך כל הדרך.
מספר רעיונות שונים ומשונים צצו בראשו הקודח, איך וכיצד יש
לבצע רגע מרגש זה. כיוון שבאהבה יש חיבור בין שני אנשים, רונן
החליט לחבר את אהבתו לאומנות עם אהבתה של אוסנת לשוקולד וארגן
עבורם סיור במפעל לשוקולד.
רונן ידע על מפעל אחד הקיים בארץ שיכול להתאים לצרכיו, מפעל
שוקולד הידוע ביכולת המיוחדת שלו ליצור דמויות מרהיבות
משוקולד.
רונן דיבר ונפגש עם בעל המפעל, שהתלהב מאוד למשמע הרעיון ומטרת
הביקור והבטיח שאת הביקור הזה אהובתו לעולם לא תשכח.

הכול היה מוכן לבקשה המיוחלת, רונן בדק שטבעת האירוסין
המשובצת, אבן אופל יפה ומעוטרת בשלושה יהלומים, נמצאת בכיס,
ונסע לאסוף את אוסנת לקראת הסיור שארגן להם במפעל השוקולד.
במהלך הסיור הוסבר לשניים על תהליך ייצור השוקולד לסוגיו, ואף
עמדו מתחת לברז שוקולד כשפיהם פתוח לרווחה ושתו כאוות נפשם,
מראה חלומי  שהוסיף לאווירה המתוקה והמשעשעת ששררה שם.
בסוף הסיור, כאשר שניהם מחוייכים ומאושרים, פנו רונן ואוסנת
לחדר שעליו נכתב "תצוגת היום". אוסנת, בהתלהבות של עוד, לקחה
את רונן בידה ונכנסה פנימה. מוסיקה רומנטית לפתע לוותה את דרכם
פנימה, וכל החדר קושט בנרות ריחניים לבנים. החדר עצמו היה מעט
חשוך, כשמתוך האפילה הופיעה לפתע, ככל שהתקרבו למרכז החדר,
דמות של בחורה בשמלת כלה לבנה בגובה שני מטר.
לא חלפו הרבה רגעים עד אשר מראה ההשתאות של אוסנת הפך לפרץ בכי
של אושר כאשר זיהתה את עצמה עומדת שם, לבנה כשלג, בשמלת הכלה.
היא הפנתה את ראשה אל עבר רונן ומצאה אותו כורע ברך לכבודה
ואומר את מילות הקסם: "התינשאי לי, אהובתי?" בידו הימנית אחז
רונן את טבעת האירוסין המקסימה וענד אותה על ידה של אוסנת.
אוסנת לא הוציאה הגה, היא היתה בהלם מוחלט. בחלומות הכי
וורודים שלה לא  ציפתה לחוויה כזו מרשימה. היא הביטה בעיני
הדבש החומות של רונן ואמרה "כ..." אך לפני שהספיקה לסיים לומר
את המילה, שפתיו של רונן כבשו בלהט את שפתי השוקולד שלה בנשיקה
צרפתית עסיסית. התשוקה היתה רבה מדי וכך תוך מספר רגעים מצאו
את עצמם מתעלסים בפראות בין מרבדי השוקולד שכיסו כל פינה בבגדי
האלגנט שלבשו.
את אשר קרה שם בהמשך אותו היום אף אחד במפעל השוקולד לא ישכח
ובוודאי גם רונן ואוסנת.

חלפו מספר שבועות, ורונן היה צריך להתמודד מול הדבר האמיתי.
רגע האמת הגיע. רגע שכל גבר החוגג חתונה לפי מיטב המסורת
היהודית צריך להתמודד עמו. תחושותיו של רונן כל העת התנדנדו
בין אושר עילאי של לקראת החתונה עם בת זוגתו לבין חששות וחרדות
לקראת רגע זה שבו הוא אמור להתייצב לבדו מול הכוס.

ההקלה שאפפה אותו לאחר שאוסנת אמרה לו "כן" התמלאה בחרדה, פן
לא ישבור את הכוס על הפעם הראשונה ואז אולי הכן פתאום ייהפך
ללא, אולי זהותו הגברית וכבודו ייפגעו, דבר שהוא לא יוכל
להתמודד עמו.
כמובן שהוא ידע שזו שטות גמורה והכל פרי דמיונו, אבל הוא לא
יכל להתחמק מתחושות אלו שיצרו אצלו מצוקה משתקת, שהרחיקה אותו
מכל ההכנות של החתונה.

כל לילה היה חולם את אותו חלום בלהות שוב ושוב: הוא נמצא בנופש
בבית מלון עם אוסנת, כשהיא עירומה לחלוטין על המיטה, מגרה אותו
בתנוחות מפתות שראו באחד הסרטים הכחולים שצפו יחד. הוא ניגש
אליה והיא דוחפת אותו עוד פעם ועוד פעם עם הרגל ואומרת לו: "עד
שאתה לא שובר את הכוס, ממני אתה לא מקבל דבר. שום-כלום". והוא
נעמד שם מול הכוס במבחן הגבריות של מי יישבר ראשון, חסר-אונים
ומזיע כולו, וכל פעם שהיה מרים את הרגל, מיד היה מתעורר בבהלה
כאילו משהו קרה.

שום דבר אחר לא היה נראה לו כל כך מהותי להמשך חיי הנישואין,
מאשר העובדה שתלווה אותו כל חייו, האם שבר את הכוס בפעם
הראשונה, כן או לא.  כל החלטה וכל מהלך במספר החודשים שעברו
מרגע ההצעה ועד תאריך החתונה היו מחושבים בקפידה לפי תוכנית
שהכין.
לא עברו מספר ימים והבחור כבר היה רשום לחדר כושר, לחברתו
הנחמדה הוא סיפר על חיטוב הגוף לקראת האירוע אך בפועל עבד קשה
בעיקר על המכשירים המחזקים את שרירי הרגליים הרלוונטיים עבור
המטרה הנעלה, שבירת הכוס במכה עצבנית אחת.
ככל שמועד החתונה קרב ובא מצא את עצמו, במקום מסתכל על כדורגל
בענגה בסלון ומפצח גרעינים על הכורסה בפוזה של "תעזבו אותי
עכשיו", מתזז על כר הדשא מהגנה להתקפה, נוטף זיעה.

את כל נושא ארגון החתונה לקחה על עצמה חברתו החביבה, שקראה
מגזינים שונים, הסתובבה לחפש שמלת כלה מדהימה שתהפוך אותה
לסינדרלה ליום אחד, ובמהרה החלה בחיפוש אחר גן אירועים אשר
יתאים לפנטזיה החלומית, אותה נשאה בליבה מאז היותה ילדה קטנה,
מחופשת למלכת אסתר בפורים.

רונן, שהתלווה לארוסתו, רק דבר אחד עניין אותו באמת. הוא אמר
לה: "מתוקה שלי, כל מה שקשור לכוס אני לוקח על אחריותי
הבלעדית. את יכולה להיות רגועה. זאת אומרת, אני דואג מי יביא
את הכוס, איך היא תראה, איפה יניחו אותה וכיצד יניחו אותה, כל
זה עלי כדי שלא יהיו פשלות חס וחלילה". אוסנת שמחה לשמוע על
יוזמתו של חברה לעזור בארגון החתונה, למרות שצפתה לקצת יותר.
היא לא ידעה על החרדה הגדולה שמציקה לו ושכל זה נועד על מנת
להכין עצמו נפשית לרגע הגדול.
 
30 יום לפני החתונה החלו להעלם כוסות מהבית. רונן היה לוקח
כוסות, עוטף אותם בנייר כסף ומנפץ אותם אחת אחת, כדי לתרגל
ולדעת איזו כוס הכי נוחה לשבירה. לפני כל שבירה היה אומר: "אם
אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תדבק לשוני לחיכי" ואח"כ היה מוסיף
לעצמו: בינתיים רק הרגל שלי היא זו שנדבקת לקרקע.
את חורבן ירושלים כנראה הוא באמת לא ישכח לעולם. לפעמים ברגעי
משבר מהלחץ היה מתעצבן ואומר: "אז נחרבה ירושלים, מה זה קשור
לחתונה? שיחזירו כבר את ירושלים ואז אולי כבר בחתונה שלי לא
יצטרכו לשבור כוס. אני לא מבין: למה בשביל להשיג כוס אני צריך
לשבור כוס?"

בעודו מניף את הרגל נשמע השיר "בואי" של עידן רייכל מצלצל
מהסלולרי שלו. הוא רץ לטלפון, ומעבר השני של הקו היה דן, חבר
ילדות שלו.
דן: "נו, אתה מוכן?"
רונן: "יש עוד כמה דברים לסדר, כמו לשלוח הזמנות, בגדים
וכאלה."
דן: "עזוב אותך משטויות, אתה יודע על מה אני מדבר. דיר באלק
אתה לא שובר את הכוס במכה אחת, אה! אל תהיה לפלף, תראה לבחורה
שלך מי כאן הגבר, אחרת כל החיים ישחקו לך על זה ואני בראש.
תיזהר".
רונן: "אחי, מכה אחת ואני מפוצץ את האמ-אמא של הכוס הזאת, נראה
לך שאני לא אשבור במכה אחת? ככה אתה מכיר אותי?"

כשהוא היה לבד עם עצמו הוא ידע שבטקסי היהדות יש רק פעמיים בהם
אתה מצהיר קבל עם ועדה שאתה "גבר". הפעם הראשונה בגיל 8 ימים,
בברית, כאשר כל המשפחה עושה סיבוב על הבולבול שלך, בודקת אם
הוא כשר למהדרין; והפעם השניה זה כאשר אתה מחליט לקחת לעצמך
אישה, לבנות לה בית, כשמבחן הגבריות האמיתי, האם אתה באמת בשל
לכך, הוא מול כל בני המשפחה הנועצת בך עיניים, האם שברת את
הכוס או לא.

הוא החליט לעשות חיפוש קצר באינטרנט, לראות אם יש מידע כלשהו
על הנושא ואם יש מספר עצות על טכניקת שבירת הכוס. לצערו הוא לא
מצא הרבה חומר בנושא, רק המלצה שאפשר לשים מנורה במקום כוס ואת
זה אפילו הכלה מסוגלת לשבור.

אוסנת המשיכה במרץ בהכנות אחרונות לקראת החתונה ולא השאירה
לעצמה רגע מנוח לחוש במצוקתו של ארוסה, שכל הכנותיו לקראת
החתונה התמקדו רק במשהו קטן אחד.

הגיע יום החתונה. כל האורחים הגיעו, משפחה, חברים. כל הגן היה
מלא בכ-400 מוזמנים. רונן עמד שם, מתוח כולו, זקוף, מיישר מבט
אל האורחים מתחת לחופה. הוא לא שמע דבר מדברי הרב, וגם את הקהל
לא ממש ראה כאשר הוא מסונוור מאור הזרקורים. הרב המשיך בשלו
והפליא בבקיאותו בתורה, ולבידור הקהל הוסיף מספר משחקי מילים
חביבים מהקבלה שהצחיקו את הנוכחים, מלבד החתן שנראה לא מחובר
לאירוע, מתוח כולו ובמקרים בודדים מחייך חיוך אווילי ללא סיבה.
רק כאשר הרב פנה אליו אישית וביקש ממנו לדקלם אחריו את "אם
אשכחך ירושלים..." הוא החל בתהליך הריכוז שתרגל לפני כן. את
הכוס הוא דאג שהרב ייתן לאחיו, כדי שאחיו יניח את הכוס באופן
שבו האמין שהכי קל לשבור את הכוס לפי הנחיות שתרגלו לפני כן,
כאשר חלק מההנחיות אומרות שיש לדאוג שהחלק הפתוח פונה לכיוון
רגל שמאל אם ברצונך לשבור עם רגלך הימינית החזקה.

החתן ידע שמבחינתו הצלחת הטקס תלויה אך ורק ברגע קדוש זה, וכל
השאר לא היה מספיק מעניין וחשוב בעיניו.

עיני האורחים, החברים הכי טובים, המשפחה, הסבתא והכי חשוב -
הכלה, היו נשואים אל רגלו של החתן. בקהל היו עוד מספר דחיפות
כדי להתמקם במקום טוב יותר. מספר ליצנים השתעשעו בהימורים:
ישבור או לא ישבור את הכוס? ואז פתאום שקט מצמרר. החתן מביט
בכוס והכוס מולו, כאילו אומרת לו: בוא, נראה אותך גבר שובר
אותי.

החתן הביט בכוס, התמקד, הניף את הרגל ובום! היכה בכוס. הייתה
שנייה אחת של אי וודאות: שבר או לא שבר? אך מראה הכוס המרוסקת
על הדשא לא השאיר מקום לטעויות. דמעה זלגה מעינו של החתן, וכל
ההמון פרץ פנימה אל החופה בנשיקות וחיבוקים שכיסו את פניהם של
החתן והכלה. ברקע היה ניתן עדין לשמוע את השיר הרומנטי שהזוג
בחר. מזל טוב.