הייתי אומללה. לא היה לי רע, אבל גם טוב לא היה לי. היה.. סתם.
אז לקחתי אקדח ותקעתי לעצמי כדור בראש. ביום ההולדת שלי במקום
לעשות מסיבה לכל החברה והמשפחה ערכו לי הלוויה. באמת נחמדה.
אמא ואבא ממש השקיעו. זה היה שווה רק כדי לראות מלמעלה למי
באמת היה אכפת ממני. היו את אלה שעשו טובה ובאו כדי להראות
נוכחות. לאלה שבכו, הכנסתי מילה טובה לאחראי פה על הכל. כדי
שכשיגיע תורם, אז שידעו שגם לי היה אכפת וניסיתי לעזור.
  החיים פה למעלה לא רעים. הנוף באמת יפה. אפשר שעות לעמוד על
איזה ענן ולצפות על כולם. אם הראות טובה, אז אפשר גם לפגוע
במישהו תוך כדי אחת ממלחמות היריקות שאני והשאר עורכים פה מדי
פעם. פעם פגעתי באיזה ילד שהתלהב שיורד עליו גשם באמצע אוגוסט.

  כשהגעתי לפה, אז לא הייתי בטוחה שאני באמת פה. חשבתי שאני
אגיע למקום חלומי שכזה, שיהיה פה כמו בסיפורים האלה שמספרים לך
כשאתה קטן. אבל האמת שזה כמו רח' אלנבי רק הרבה יותר אסתטי
והרבה פחות שיכורים. כולם כאן מאוד נחמדים ואדיבים. לקח לי קצת
זמן להתרגל לטובות הלב ששולטת פה בכל פינה. נועם, שזה הזה ששמו
אותו אחראי עליי עד שאני אתרגל למקום אמר שזה בגלל שכולם הרבה
יותר שלווים להיות פה מאשר שם. "אתה לא קולט עד כמה רע זה
להיות חי עד שאתה לא שם לזה קץ ומשווה את זה לכאן. זה כמו שתתן
למישהו לשתות מים כל החיים שלו ואז פתאום תגלה בפניו את העולם
המופלא שיש לקוקה קולה להציע ותשאל אותו מה הוא מעדיף לשתות".
אני חשבתי שההקבלה מעט דבילית כי אני אישית בכלל לא אהבתי קולה
אבל הבנתי את הרעיון וגם את המקום הזה הבנתי.  
   הדבר הכי טוב פה היה האוכל והשתיה החופשית. 24 שעות ביממה,
כל מה שתבקש רק בשבילך. בימים הראשונים ממש ניצלתי את זה
ואכלתי כמה שהבטן שלי הייתה מסוגלת להכיל בלי להתפוצץ. אבל
אחרי כמה זמן התחלתי להרגע.  שאלתי את נועם אם אפשר איכשהו
ליצור קשר עם האנשים למטה, החיים.
"נראה לך?", הוא שאל אותי ונתן לי מבט תמוהה. "חוץ מזה, מה רע
לך פה?".
רע, בכלל לא היה לי פה. אפילו טוב אם אפשר לומר. רק רציתי לרדת
ולומר, יותר נכון להודיע. לא לא, רציתי לגלות לכולם מה הם
החיים הטובים. רציתי שהם ידעו מה הם מפסידים. אם הייתי יודעת
שככה זה, אז בטח כבר מזמן הייתי מנסה להגיע לכאן.
מה שהכי רציתי, זה מישהו שיהיה איתי כאן. מישהו, שאני אוהבת.
מישהו שיוכל לחלוק איתי את כל השפע שקיים פה, במקום הנפלא הזה.
ואני לא יודעת למה, אבל משום מה אף אחד לא הצטרף אלי. אני לא
יודעת למה, אבל למרות חוסר האסטתיות, ולמרות כל השכורים ולמרות
כל החרא שיש להכל שם למטה הם החליטו להישאר. ורק אני נותרתי
לבדי, נהנית מהשלווה ומהרוגע של גן עדן.
לבדי.
ועכשיו שאני חושבת על זה, כל השפע וכל הטוב וכל ה.. כבר לא
נראה לי כ"כ מושך. וכל מה שאני רוצה עכשיו, זה להיות באנבי.
אלנבי שלי, המלוכלכת והמגעילה רק כדי לחוות אותה עם כולם.