צפוף פה.
אני מכירה את כולם. אתה לא מכיר אף אחד. אבל אני מוכנה להשבע
שהרבה יותר מתאים לך, הרקע הכחול הזה. האנשים היפים האלה.
אנחנו הולכים על מים. מתנצחים במערבולת של רגשות שרופים.  
זה לא שעשועון אינפנטילי של הרשות השניה, אני מתעקשת. זה אני
ואתה בתוכנית מציאות עכשווית.
אתה ואני חרוטים על עץ. חוזרים הביתה.
כל העניין זה ויתורים, אתה אומר בפעם המי יודע כמה.
אז אני מוותרת. הפעם אני מוותרת.

נולדתי עיוורת צבעים. הגעתי אל העולם פגומה ומכווצת.
נולדתי עיוורת צבעים, ובחורף אני קצת רועדת בין אפור לתכלת.
לורוד איימתני.
אני רועשת. לפעמים אני צוחקת במבוכה ואפשר להתבלבל ולחשוב שאני
מאושרת.
אני כבר לא מדברת על מהות. אני פונה לזמנים שקמתי בבוקר ולא
רציתי לישון יותר, משום מה. רק ללכת אחורה ולהתרגש כל פעם מחדש
שאתה מחבק. שאתה מעניק מעצמך, ואני מרגישה שהפעם זה נשאר. הפעם
אני נשארת.

ברגעים קשים אני אומרת לעצמי שיש לנו היסטוריה. הרבה זכרונות
מחוף הים. קונכיות, חול ועוד הרבה חול שנכנס לחריצים. אני
מתנערת מהחול ומהזכרונות, אני משתוקקת להרגיש נקייה מהפיאסטה
הזאת. תתמודד עוד פעם על הלב שלי, לא באילוצים. תתלווה לגלים
ותרגיש את חום הגוף שלי. החום של השמש, הציפורים ואני. דופקת
ומצטעפת בזכרונות מימים עברו.
עם מבט מתחנן בעיניים שלי. תיקח אותי מפה, ביקשתי בקול הכי
מסכן שלי. אני לא יודע לאן, אמרת רק למחרת. אתה נשבר מהר,
לעזאזל. אתה בכל זאת מקסים.

אני טוענת שאתה מגוחך, ואתה עושה שמיניות באוויר כדי להוכיח לי
שאני טועה. כלכך עצוב לי לבכות לידך, אבל זה כל מה שיש לי
בינתיים. אני שוב רוצה לברוח. להיות ילדת רחוב. אז אתה שוב
קורא לי מלכת הזבל של השדרה החמישית. אתה תמיד ממזער את הבעיות
שלי לגודל מינימלי וזה כלכך עושה לי טוב, משום מה.
יש אפור בערפל, בכל מקום. אין לי מושג למה הזריחה והשקיעה
מתערבבות אצלי, אבל אתה אומר שזה לא מפתיע אותך. אני שונה. אני
עולם אחר. אגם סואן של מים עכורים. אני דור מזויין ואני כל
הלילה מתהפכת במיטה כי אני לא מצליחה לבחור צד, שלך או של כל
אחד אחר. קשה לי במחוייבות. אבל  בסוף אני בוחרת. אני תמיד זאת
שבוחרת.

אחיזה קלה במרפקים, אחרי כמה דקות גם זה יותר מידי. אני צמאה
לאובססיה חדשה. אני רוצה לחזור לשמוע מטאל, המהמתי בסאונד
מפוחד. אבל אתה לא מאשר לי לחרוג מהנורמות. אתה לא מרשה לי
להיות שלמה עם עצמי, איתנו. זה סמלי. אני לא אתרומם למעלה
ואגיד שהכל בסדר, אני עסוקה. אני באמצע מזימת יאוש שתגרום לי
להשתלב בחברה המאופקת שלך. אני לא רוצה לטבוע בצד של המיטה
שלך. אני הולכת לאיבוד עם דמעות בעיניים. לא בגלל שאני
מפחדת, אני אומרת בפעם המי יודע כמה. אני צריכה שתשבור אותי
בפינות, שתחזיק אותי טוב טוב. אני מצטערת.

אני לא מאוהבת, הפרכתי. ואתה רק המשכת להביט על הסטריאו שלי
ואז ברחת. אני מלכת הדרמות של השדרה החמישית, חייכתי באילוץ,
ופרצתי בבכי סוער. אני לא מתייסרת עליך, משום מה. לפעמים אני
צוחקת במבוכה ואפשר להתבלבל ולחשוב שאני מאושרת.
אני לא.
אבל בכל זאת המשכתי בניסיון נואש לפענח מה הצבע של העיניים
שלך. עד היום אני מנסה להיזכר מה היה הצבע.

נולדתי עיוורת צבעים, ובחורף שאתה לא איתי, אני קצת רועדת בין
סגול לאופ-ווייט. לתכלת שחורה.
תרצה או לא, אני עדיין חולמת עליך בלילות. מתנערת מהחול
ומהזכרונות כי אני עדיין אני. יותר מכל מה שהיינו ביחד.
יש לי זהות ואני בוחרת לחיות בה, כל יום כמו האחרון שלי. כמו
מלכת הזבל של השדרה החמישית. בשבילך.
כל העניין זה ויתורים, אתה אומר בפעם המי יודע כמה. ואני
חושבת שהפעם זה מפחיד כלכך. הפעם אני מוותרת.

אנחנו חוזרים הביתה, כי צפוף פה.
כי אנחנו עדיין ביחד, משום מה.
אבל אני מוכנה להשבע שהרבה יותר מתאים לך, בלעדיי.