על החיים כ'לופ' - LOOP

הקדמה
ברוכים הבאים לעולם הבידיוני של המציאות. ברוכים הבאים לעולם
הבידיוני של המציאות.
בעצם לא בידיוני, אלא דימיוני. שהרי את העולם כמות שהוא לא
בדו, הוא נברא וקיים כמות שהוא, אבל לנו זה נשמע כמשהו בדוי.
בצמד המלים 'מציאות בידיונית' קיימת סתירה פנימית, כי מציאות
היא לא משהו שיכול להיות דמיוני. עצם המלה 'מציאות' שוללת
דמיון. אך מה שהשילוב של שתי המלים הללו בא להגיד: שלו היינו
יכולים לקלוט את המציאות כמות שהיא, היא הייתה נתפסת בעינינו
כבידיונית. זאת בשעה שהמציאות שאנו תופסים כהמציאות (בה"א
הידיעה), אינה אלא השירטוט שאנו משרטטים לעצמנו אודותיה.

המציאות שלנו היא מציאות שפויה, קטנה, מתאימה למידות תודעתנו,
כאילו כל היקום נברא כדי לנסות לעשות את מה שעושה לנו טוב
בחיים, כדי שנוכל לראות תכניות בידור בטלויזיה, לאכול אוכל
מהנה או בריא (תלוי בנקודת ההשקפה) ולצפות לזיקנה מהנה וארוכה.
בין מציאות זו והמציאות האמיתית - אין כל קשר. אז איך המציאות
האמיתית, כשלעצמה? ללא המשקפת והווסתים המוגבלים והאינטרסנטיים
שיש לנו במוחנו וברגשותינו? התשובה היא: מאוד בלתי אישית
ומנוכרת. וזאת בעיקר בגלל ממדי החלל והזמן הבלתי נתפסים; אנו
חיים על פלנטה שנמצאת בחלל, שנמצא ביקום שאי אפשר לתאר את
גודלו. וכל זה במטווחי זמן שאי אפשר לתפוס אותם כלל (טריליוני
השנים שהיו לפנינו ושעוד יהיו אחרינו). אך רק לעיתים רחוקות
אנו חושבים על הממדים הבלתי נתפסים הללו של החלל והזמן. לרוב,
גבולות עולמנו משתרעים אך עד מטרים ספורים מאיתנו (בממד החלל)
או כמה ימים, לכל היותר (בממד הזמן). עניין הממדים העצומים
והבלתי נתפסים של החלל והזמן היא דוגמא ומטאפורה לפער בינינו
לבין המציאות האמיתית.

אך זה לא הכל; תודעתנו לגבי העולם מצומצמת לא רק מבחינת הזמן
והחלל, היא גם מאוכלסת בדמויות ובתובנות השייכות לתחום התפיסה
שלנו; אלוהים הוא אלוהים רחום וחנון, הטבע נפלא, יפהפה ובריא
לנו. אנחנו נזר הבריאה ונועדנו לשלוט בו ולהנות ממנעמי החיים.
אנו מספרים לעצמנו סיפורים. מיתוסים. מיתולוגיה קלה לעיכול.
כולם ממוזערים ומותאמים לממדי תודעתנו. אך לו היינו יכולים
לקרוע ולפתוח ולהגדיל את טווח התפיסה שלנו - היינו עומדים מול
חידה חסרת פשר, ואז החיים אכן היו נתפסים בעינינו כמדע בדיוני.
אז ברוכים הבאים לעולם הבידיוני של המציאות.  

חלק א':
אנו מסתכלים סביב, ונראה לנו כי הדבר שהכי מאפיין את המציאות
הוא שינוי מתמיד. הרי אמר הרקליטס האפל, "אינך יכול לדרוך
באותו הנהר פעמיים". הכל זורם, הכל משתנה, שום דבר אינו כשהיה.
ואנו יודעים כי הדבר היציב היחידי בטבע הוא השינוי. השאלה כאן
היא: האם דברים אלו הם חלק מן המציאות שנתפסת בעינינו
כבידיונית, או שזו חלק מן המציאות השפויה המרובעת, זו שמתאימה
לתפיסת עולמנו הצר והמוגבל?

בשמיעה, או בקריאה ראשונה, אכן נראה כי זה חלק מן המציאות
הבידיונית, שהרי כולם רוצים קביעות ואבטחת הכנסה, וכולם שבויים
בהרגלים ורוצים עולם בטוח ויציב. ואכן, מנקודת מבט זו, ההשקפה
הגורסת כי העולם הוא מקום בו הכל משתנה כל הזמן - אכן נתפסת
כדימיונית. אך טענתי כאן היא שזה אמנם נשמע דימיוני, אך זהו
דימיון שעדיין נמצא בתחום התפיסה הרגיל, הוא רק מרחיב מעט את
תחום המרובעות הבינונית והפרובינציאלית של האזרח הקטן, אך לא
קורע אותה אל עולם שעשוי להיתפס כהזוי לגמרי. להיפך,
הבידיוניות הזו לכאורה, של חיים בעולם בו הכל משתנה, דווקא
מחמיאה לתפיסה המוגבלת, שעתה חשה שהיא באמת עשתה מאמץ להרחיב
את גבולות עולמה ועכשיו היא רואה את העולם כמות שהוא.

יש לנו תחושה שאם נבין שהכל זרימה והכל שינוי, עשינו צעד חשוב
בדרך להיפטר מן הפרדיגמות המרובעות והצרות שלנו. אך אימוץ
פרדיגמת השינוי רק מעניק אשליה של חריגה מכלא התפיסה השגורה;
הנה, עתה אנו יכולים לטפוח לעצמנו על השכם: עשינו מאמץ לקלוט
את המציאות כמות שהיא. אך אולי מעבר לה קיימת פרדיגמה מאתגרת
לא רק להלכה אלא גם למעשה? כזו שתיתפס כבידיונית באמת?

ובכן, במציאות הבידיונית באמת (שהיא, לטענת כותב שורות אלו,
המציאות האמיתית, אותה יש לנו קושי לקלוט ולעכל) -  הטבע תקוע
במעין 'פרפטום מובילה'. אין התקדמות, הכל חוזר, הכל אותו הדבר;
כשמתבוננים בתהליכי שינוי בטבע, מוצאים שמבחינה מהותית, כל
תהליכי הצמיחה והשינוי הם בתוך תבנית שחוזרת על עצמה. כל שהיה
קיים מבחינה אורגנית לפני מאות אלפי שנה, קיים גם כיום. ולא רק
קיים, אלא לא חל בו כל שינוי שהוא; אותן החיות, אותם הצמחים.
לבני האדם לא צמחה יד נוספת. האדם לא הכפיל את כוחו הפיזי. גם
בתחום הרגש והשכל לא חלו שום שינויים, מדובר באותן יכולות,
פחות או יותר. אמנם עשינו בשכל שימוש רב מאז, אך ספק אם מבנה
המוח השתנה - מחד, ותפוקת ומרחב התודעה - מאידך. וגם השינויים
בשכל ובשימוש בו אינם שינויים מהותיים, אלא שינויים באספקט
הטכנולוגי.  ומנקודת מבט מהותית - הטכנולוגיה היא קביים: היא
מאפשרת לך לעשות דברים שלא היית יכול לעשות בלעדיהם. זה שינוי
שדווקא בא לעזור למהות חסרת השינוי. הטכנולוגיה היא שינוי
שמושג בעזרת עזרים שנועדו לעזור למהות, שבמקום להתפתח רוצה
להרחיב את אפשרויות תפקודה.

ובחזרה לטבע; אין זנים חדשים, אין עצים יותר גבוהים. הכל נעצר
ורק מרבה את עצמו. הטבע פסק מלהיות מערכת התפתחותית והפך
למכונת צילום, למכונת שיכפול, שכל שהיא יודעת זה לתעתק את
עצמה. למעשה, זו אותה נקודה ממנה הביט קוהלת על העולם, ואמר:
'מה שהיה הוא שיהיה ואין חדש תחת השמש'. די דומה לתקליט
שהתקלקל והוא משמיע את אותה נעימה ונתקע באמצע שיר מסויים. וכל
פעם נוצרים תקליטים חדשים ופטיפונים חדשים, וכל זאת כדי להשמיע
את אותה נעימה ולהיתקע באמצע אותו שיר. הפלנטה היא כמו אדם
מעבר לשיא, לא יוצרת שום דבר חדש, רק משחזרת שוב ושוב את
שהצליחה להצמיח בעברה. או כמו אישה בת 50 שהביציות שלה כבר לא
עובדות, אבל היא ממשיכה להתלבש ולשדר אותות נשיים ומיניים.
הקוסמטיקה והטכנולוגיה - כחיפוי לחוסר תנועה פנימית. ושם,
בפנים, הכל תקוע. וזה לא תקוע ברמת הממשלה, אנו חלק ממערכת
שנתקעה.
וזה המדע הבידיוני.

חלק ב':
אם הפלנטה תקועה, אזי המין האנושי תקוע, החברה האנושית תקועה.
הכל נמצא במצב של עצור, למעשה כולנו בתוך בית כלא. ואם אנו
נמצאים בכלא, אולי יש סדקים. חרכים, אולי רווח בין הסורגים,
דרכו ניתן לחמוק מבית הסוהר. 1]

גופים גדולים לא יכולים לחמוק דרך חרכים וסדקים. לא כל שכן
חברות, גם לא קבוצות. רק יחידים. ולא סתם יחידים, אלא יחידים
שהם לא חלק מן הגוש האנושי. יחידים שהם בודדים, יחידות בפני
עצמם, קטנים מאוד, מצומצמים מאוד. דלים מאוד באגו. רק הם
יכולים לברוח מחוק החזרה המתמדת שהכל וכולם נתונים בו.  

רק רדיקלים חופשיים, שהצליחו להסתנן מן התרדמה - יכולים להימלט
מן ה'עצור' הקולקטיבי.
לגורדייף היה רעיון משונה. הוא קורא לזה: תפקידים, 2] rolls.
הכל נעצר, וכולנו נולדים לתוך תפקידים מוכנים, תפקידים
שמשחזרים מצב חי שהיה פעם. הכל קפא, כלום לא צומח, רק משחזר
עצמו. לתפיסתו, אנו כלואים בתוך תפקידים. משחזרים את הדינמיקה
שהייתה פעם, באורח מכאני אוטומטי.
הוא מדבר על חופש שאליו יש לברוח. לשבור את התפקיד, לשבור את
המכאניות, את האוטומציה. הוא מדבר על האוטומציה כשינה.

סיכום:
אנו נולדים לקללה משונה. חושבים שנולדים לחיים, אבל  נולדים
לשינה. כל אחד לתפקיד,2] דרכו הוא חולם את חייו. תפקיד בו הוא
כלוא ככפוי שד. נכלא בתוך התפקיד שמשתלט את מה שהיה יכול להיות
חייו וחונק אותם. קשה להאמין כי בחיים הללו משהו תקוע ברמה כל
כך גלובלית ורחבה. אנו מוכנים לקבל שבמדינה זה תקוע, באנושות
זה אולי תקוע, במשפחה תקוע, אבל עד כדי כך?
נשמע כמו מדע בידיוני.

ואולי זה המצב? אולי הבעיה היא לא במצב הפסיכולוגי, סוציולוגי,
או פוליטי. אולי משהו גדול הרבה יותר תקוע בצורה מחפירה? תקוע
לא בכך שכלום לא קורה, תקוע בכך שהכל ממשיך אבל בצורה תקועה,
כמו מכונה לייצור נקניקיות שנתקעה. כל הזמן נכנסים גושי בשר,
כל הזמן יוצאות נקניקיות. ונערמות ונערמות. מישהו מטאטא אותן
הצידה ואז באות עוד ועוד נקניקיות. וחוזר חלילה.
התקווה היחידה היא שהנקניקיה 'תתעורר', תפקח עיניים, תחזה
בפלצות במה שקורה ותקרא: "מה זה? מה קורה פה? מה אני עושה פה?
לאן זה הולך? מישהו הולך לטאטא אותי לאשפה"...

האם יש סיכוי שבדרך להיות נקניקיה, גוש הבשר יפקח עיניים
ויצליח לייצר מתוך עצמו איזושהי מודעות, כוח רצון, הכרת
עצמיות? אוטונומיה תודעתית? קצת דומה לברון מינכאוזן ששוקע
בביצה ושלוח ידיו לאחוז בציצית שערותיו ומושך עצמו החוצה מן
הביצה הטובענית. האם זה ניתן בכלל?
האם אפשרי שהנקניקיה תתעורר, תבין שהיא נקניקיה, תבין מה קורה
לה ותנתק עצמה מפס הייצור?
ואז מה? לכשתבין הנקניקיה מה קורה ותנסה לברוח מן האוטומציה,
אל מה תברח? מה מחכה לה מחוץ לפס הייצור? הרי הבריחה כאן היא
לא אל משהו אלא ממשהו. כאן בורחים ממשהו ידוע ומגובש, אל משהו
לא קיים, בורחים אל האין. בורחים אל גורל לא כתוב. בורחים אל
האפשרות להיות.
ואז? מה אז? ואז ואז שום דבר לא ברור.

1] הרעיון בדבר החיים כבית סוהר הוא רעיון של גורדייף. הנה
פיתוח של רעיון זה, במאמר הבא:
http://www.geocities.com/Tokyo/1236/prison4.html

2] "לכל אדם מספר מסוים של תפקידים: תפקיד אחד המתאים למערכת
נסיבות אחת, תפקיד אחר למערכת נסיבות אחרת וכן הלאה. האדם עצמו
מבחין רק לעיתים רחוקות בהבדלים הללו. יש לו, דרך משל, תפקיד
אחד שהוא ממלא בעבודתו, תפקיד אחר בביתו, עוד אחד בקרב ידידיו,
תפקיד נוסף אם יתעניין בספורט וכן הלאה (...) לכל בני האדם -
בין שיידעו זאת ובין אם לא, בין אם יחפצו בכך ובין אם לאו - יש
תפקידים מסויימים, שאותם הם משחקים. משחק זה איננו מודע. לו
יכול היה המשחק להיות מודע, הוא היה שונה בתכלית, אלא שאדם
אינו מבחין לעולם כיצד הוא עובר מתפקיד אחד למישנהו. או במקרה
שיבחין בכך, ישכנע את עצמו כי עשה זאת בכוונה, שזוהי פעולה
מודעת מצידו. לאמיתו של דבר, נשלטים חילופי התפקידים הללו תמיד
על ידי הנסיבות החיצוניות, ואי-אפשר לו לאדם לשלוט בכך בעצמו,
מכיוון שהוא עצמו עדיין איננו קיים".
(אוספסנקי, "הדרך הרביעית", זמורה ביתן, 1993, עמ` 56.)

"עליכם להכיר בכך - אמר ג. בהקשר זה - שלכל אדם יש רפרטואר
מוגדר של תפקידים, שהוא משחק בנסיבות, שבהן הוא עשוי למצוא את
עצמו; אך העמידו אותו בנסיבות שונות אפילו במקצת, והוא לא יוכל
למצוא תפקיד מתאים, ואז - לזמן קצר הוא יהפוך להיות הוא עצמו
(...) לראות את התפקידים, להכיר את הרפרטואר של עצמו, ובפרט
להכיר את מוגבלותו - הרי זה לדעת הרבה. אך הנקודה החשובה היא
זו: מחוץ לרפרטואר, כלומר, משנגרם לו לחרוג ולו רק לרגע
משיגרתו, מיד מרגיש האדם אי-נוחות רבה ומשתדל בכל כוחו לחזור
לתפקיד כלשהו מתפקידיו הרגילים. וכשהוא חוזר ושוקע בשיגרה, שב
הכל להתנהל ללא הפרעות והרגשת המבוכה והמתיחות נעלמת. אך
ב'עבודה', על מנת להסתכל בעצמו, חייב אדם להשלים עם המבוכה
והמתיחות הזאת ועם הרגשת חוסר הנוחות וחוסר האונים. רק לאחר
שהתנסה באי-נוחות זו, יכול הוא באמת להסתכל בעצמו. והסיבה
ברורה: כשאדם אינו משחק אף אחד מתפקידיו הרגילים, כשאינו יכול
למצוא תפקיד מתאים ברפרטואר שלו, הוא מרגיש שהוא עירום. קר לו,
הוא מתבייש ורוצה לברוח. אך מתעוררת השאלה: מה רצונו? האם הוא
מעוניין בחיי שלווה או בעבודה על עצמו? אם רצונו בחיים של
שלווה, עליו בראש ובראשונה לא לזוז אף פעם מן הרפרטואר שלו.
בתפקידיו הרגילים הוא מרגיש נוחות ושלווה."
(אוספנסקי, "חיפוש אחר המופלא", שוקן, עמ` 256/7)


גבריאל רעם

21.8.2004