אני מחליף אותך בכאב מועט
כי עינייך שותקות כבר שבועיים,
וכבויות גם ידייך עלי.
בראשי מנגן אותו לילה שרטט
כשהיה קר ורעדתי לרגע על שפתייך,
ואמרתי, אז, 'זו הרוח'.

מחליף אותך בעצמי לבדי,
כי עיניי נעצמו למולך מהערב הראשון
שהיה, כך נזכר, כה אחרת.
ותחת העיוורון הצבעים חזקים יותר,
דולקים בבערת התקווה הממהרת,
והבוקר מאיר בעמעום דלוח.

אני מחליף אותך בעיניים קרועות,
כי הלהבה דוהה כבר שבועיים
ועכשיו כבר הגיעה העת.
אך לא אשכח את מבטך הראשון,
כשראית אותי וכמו הוארת,
ועכשיו כבר כבה הפנס האחרון בדרך אלייך.