בני 28, איך הזמן עבר...
כבר הופיעו לחלקינו קמטים ולחלקינו נוספו קצת צמיגים.
אני רואה את חבריי מזווית העין כולם השתנו כל כך, כולם פרחו.
בני 18 היינו חברים טובים ועכשיו אחרי עשור כולם זרים. כולם
כבר נשואים, חלקם אף עם ילדים, כולם מצאו את עצמם ואוהבים את
מה שהם עושים.
הם נמצאים בשיא חייהם, הכל הסתדר, הם מצאו קצת נחת.
הם מדברים איתי, בהתחלה חיבוקים ונשיקות, אני מביטה בהם בתדהמה
על השינוי שחל בהם והם עושים אותו דבר.
אבל אלוהים נמצא בפרטים הקטנים, יש הבדל ביני לבינם. המבט שלי
גאה בהתקדמות שלהם, גאה בחיים החדשים שיצרו - ושלהם? מבט משתהה
יותר, כאילו אינם מאמינים שזאת אני. אני כבר כמעט שומעת את
הקולות שבראשם - דרלה? אבל נראת טוב בתיכון וכל הזמן היה
בכותרת בן חדש-  אז איך עכשיו לבד?
איך בת 28 עובדת בעבודה ללא מוצא בלי חבר רציני או לפחות חבר
נחמד, השמנת? - פעם היית נראת טוב- קינאנו.
ואני? אני רק מסתכלת במבט, בחיוך מזויף שעבר כבר תלאות כה רבות
בחייו ובעניים שראו כבר את העתיד לפני עשר שנים ומהנהנת, כי לא
נותר לי אלא רק להסכים, כי עם עתיד שכזה כבר השלמתי מזמן...