מוות שכלתי בהתעוררי משנתי,
ימי התקבלו באותם קללתי,
ואורי היה הקורבן לשחור
אך כוכב הצפון נרתע מלהיות לי מאור.

לגורלי נשמעה יללה בודדה,
ולתפילתי מבוא הלילה היה,
אך למרות שמעל היתי חופשי
אליך תפילה לא נשאתי.

שושנת רוחות לי לא היתה,
אתה הוא שאותי בלילה הנחה,
אך בין אינספור עולמות ונופים,
כבלת רוחי דווקא בחיים.

וכאן, את הסוף הנצחי מושכת זריחה,
ואופקי השבריר נקרע בשקיעה,
השטן כתמיד לוחש באוזני,
כאחד הם היו, עברי ועתידי.

אך חיממוני זרועותייך,
כשרעד חתך את גופי,
ולעדי אלפי זריחות, אהבתך אלי,
צלבה בשקיעה את נפשי.