אחרי הכל, כל מה שקרה, באים עדיין ימים... ימים של זיכרונות.
אני חושבת איך לפני שנסעת והיינו בחדר שלך, שמענו מוזיקה ואני
משום סיבה לא ידועה העפתי פתאום את היד, בטעות, כמובן, והעפתי
את כוס המים שעמדה על השולחן. הכל נרטב... השלט, הסיגריות
והלחיים שלי נהיו אדומות בקצוות. חייכתי מבוישת ואני בחיים לא
אשכח את המבט ההמום שלך שתקעת בי, כאילו אני חולת סכיזופרניה
או משהו בסגנון. אחרי דקה או שתיים של בהייה וצחקוק נבוך מצדי
התחלנו לצחוק, פשוט לצחוק, להיקרע על הריצפה, יותר נכון. יותר
מרבע שעה רצופה צחקת כאילו אני לא יודעת מה קרה. הרבה זמן לא
ראיתי אותך צוחק ככה. וכשכבר עלו לי דמעות צחוק בעיניים, היה
תורי לשאול מה כ"כ מצחיק ולתקוע בך מבט קצת מוזר. רק ענית לי
"היי לי בריאה. לרגע חשבתי שעשית את זה בכוונה, יא מופרעת
קטנה. אני אוהב אותך."
ואחרי הכל אני עדיין חושבת על הצחוק הזה שלך, משוחרר כזה,
העיניים שלך, המילים והאהבה. כמה אהבתי אותך, כמה...
כמה שהייתי רוצה שאותו זיכרון ועוד רבים כמותו ישארו בטעם כזה
טוב. הרגעים הקטנים האלה שעושים את הכל.
ואני לא מצליחה.
אני יודעת שאם אצליח, אני ארגיש באמת הילדה הכי מטומטמת
שקיימת.

עוד זיכרון ממך, פחות טוב, בהחלט: היום, הרגע, שסיימת את הכל.
ככה סתם. כל כך שנאתי אותך אז. שנאתי אותך מרוב שאהבתי אותך.
"אני צריך לדבר איתך," אמרת לי אחרי אותה חופשה שלך באילת.
המבט שלך נהיה רציני, אשם. הכרתי את המבט הזה.
"מה קרה?" שאלתי, מנסה לא להראות מודאגת, כמו שהייתי.
"באילת... אני..." עצירה, חיוך של מבוכה והתעשתות מהירה.
"אני... הייתי עם מישהי... כל כך חסרת לי... אני מצטער, את לא
יודעת כמה אני מצטער ואוהב אותך, רק אותך. לא היה לזה משמעות.
התגעגעתי אלייך."
הרגשתי מחנק כזה בגרון. הסתכלתי עלייך וכל מה שיכלתי להגיד
בשקט זה "מה?"
כבר הדמעות ירדו בלי שאפילו הרגשתי, ורק רציתי שתעוף לי
מהעיניים קיבינימאט. "לך תזדיין," לחשתי ויצאתי מהחדר.
אותו חדר עם כ"כ הרבה זיכרונות.
מצאתי את עצמי יושבת בחוץ, ברחוב. יותר מחצי שעה נסיעה מהבית
בלילה, ב1 בלילה, משוטטת.
אני נזכרת שאת החדר שלך עזבתי במחשבה שלמה ולב חצוי.
מה קרה לאהבה הגדולה?
אני יודעת שבזמן האחרון קצת השתנו הדברים בינינו, אבל איך
יכולת?
הבנאדם שהיה הכי חשוב לי בכל העולם, האדם שאהבתי, שהערצתי,
שהייתי כ"כ כמהה אליו, שכל כך אהבתי צחוקו, ריחו, את כולו,
שבטחתי בו הכי מכולם, שהעניק את כל מה שלא מצאתי בשום מקום
אחר, מוטט אותי בשתי ידיים בלי שום מחשבה.
אז מה, כל הזמן הזה שיקרת?

כמה בכיתי, צרחתי ובערתי מבפנים, כמה ניסיתי להבין.

ככה זה נגמר. כמובן שאחרי אותו לילה, באו המון טלפונים ממך,
המון הודעות.
ניסיתי לשכוח אותך. ידעתי שאם אתה מסוגל לעשות משהו כזה, לבגוד
בי עם מישהי אחרת, ברגע קטן של חרמנות יתר, לזרוק את הכל, כל
מה שאהבת... או ככה טענת.
כל המילים שאמרת, שאין כמוני, שבחיים לא תעזוב, כי אין לך חיים
בלעדיי, הכל, כנראה, היה סתם.

מרוסקת.
כואבת.
לא מצליחה להתגבר.

אני שונאת אותך.