זה היה יום רביעי רגיל, לקראת סוף החופש הגדול, אבל בשבילי זה
היה יום מיוחד.
היום, אני והמשפחה שלי - אחותי, אבא ואמא שלי - עוברים לגור
באיטליה.
אנחנו נוסעים לשלוש שנים - מהעבודה של אבא שלי.

הכל כבר ארוז, וכל הדברים שלנו בבית החדש. אני ואחותי (שקטנה
ממני בשנתיים) כבר רשומות לבית-ספר שם. כל מה שנשאר לנו לעשות
זה לעלות על מטוס לאיטליה.

כל המשפחה שלי וגם אני עשינו קורס באיטלקית, בשביל שיהיה לנו
יותר קל לעבור, אבל עדיין יהיה קשה לעזוב את בית הספר, את כל
החברות שלי, את המשפחה ואת הבית.

עלינו על המטוס באחת, והגענו בשש בערב. כשהגענו, הלכנו לטייל
קצת בסביבה ליד הבית. כבר היינו שם כמה פעמים, בשביל לבחור
בית, אבל זה לא היה אותו דבר.

ביום הראשון של בית הספר, לא ממש הצלחתי להתחבר עם ילדים.
חשבתי שעם הזמן אני אדבר איטלקית יותר טוב ויהיו לי יותר
חברים, אבל כל השנה לא הצלחתי להתחבר עם אף אחד. גם אחותי לא
התקבלה כל כך טוב, אבל היה לה יותר קל ממני.

בחופש הגדול שאחרי זה, ישבתי לבד בגן הציבורי ליד הבית,
וניסיתי לעודד את עצמי במחשבה שעוד שנתיים נחזור הביתה. אני
עדיין בקשר עם החברות מהארץ, אבל אני עדיין בודדה כי אין לי
חברות פה.
בזמן שישבתי בגן, פתאום התיישבה לידי ילדה, אז דיברתי איתה
קצת, כי שתינו היינו לבד.
גם היא חדשה פה. היא אולי באה מעיר אחרת באיטליה, אבל עדיין -
חדשה פה.
עכשיו אנחנו חברות טובות, ואנחנו כל הזמן נפגשות.
החופש נגמר, ואני מקווה שבכל זאת נמשיך להיות חברות.

ביום הראשון לשנה, באתי לבית הספר בלי ממש חשק. לא היה לי חשק
להעביר עוד שנה לבד.
אני ישבתי לבד בכיתה, כי אף אחד לא רצה לשבת לידי...
פתאום, אחרי הצילצול ואחרי שהמורה כבר נכנסה, הגיעה הילדה
מהפארק!
המורה התעצבנה, אבל בגלל שזה היה ביום הראשון היא סלחה לה,
ואמרה לה לשבת לידי.
אז אולי זה לא כל כך נורא שאף אחד לא רצה לשבת לידי...