זהו הסיפור השמיני בסדרת "סיפורי הבניין" וכמו כולם, הוא
עומד גם בזכות עצמו, אך מי שרוצה יותר רקע על הדמויות
והתרחשויות קודמות מוזמן לחפש את הסיפורים הקודמים בדף היוצר.
הסיפור האחרון שפורסם הוא "מוצרט".

ציפי

חצי מהפנים של פיני הפכו משותקים פחות משבוע אחרי שהוא ומישל
נפרדו. זאת היתה מערכת יחסית ארוכה ומשמעותית במיוחד, במונחים
הוליוודיים, כי היא החזיקה מעמד יותר מאורך חיו השל קרטון חלב
ממוצע במקרר.
זה היה מפחיד ובעיקר מוזר. יום אחד פיני קם בבוקר וטען שהוא לא
מרגיש חצי מהפה. הוא אמר שזה מרגיש כמו אחרי רופא שיניים, חצי
פנים רדומים.
ככה, בדיוק באמצע. מאמצע הלשון, אמצא השפתיים ולמעשה עד למעלה
לעיניים והגבות, חצי שמאל של הפנים שלו פשוט סרב להיענות
לפקודות שהמוח שלח לשרירים ונותר קפוא כמו מסכה אילמת. אפילו
למצמץ בעין הוא לא היה יכול.
כמובן שבהתחלה לא האמנתי לו. אחרי הכל הוא שחקן, הדרמה-קווין
הקטן שלי. נדרשו כמה הדגמות וכמה ניסיונות שלי להבהיל אותו כדי
לנסות לעודד רפלקס כדי ששנינו נמהר לבית החולים. הוא בגלל המצב
של הפנים שלו, אני בגלל התקף לב בהתהוות אחרי שהבנתי שהוא
רציני.
הרופאים אמרו שזה נקרא "בל ספאסיס". זה לא משהו כמו שבץ שהמקור
שלו במוח, כנראה זה וירוס. ליתר דיוק, כנראה זה סוג של הרפס,
כמו זה שמפוצץ לאנשים את השפתיים, אבל במקרה הזה, הסימפטומים
הם שיתוק השריר בגלל שהווירוס משתלט על תעלות העצבים.
"זה לא מאוד חמור," אמרו לו ארבעה רופאים שונים, "וזה גם לא
מדבק, אבל זה לוקח זמן עד שזה עובר ובינתיים אתה צריך טיפול
תרופתי שכולל סטרואידים, פיזיותרפיה וטיפות עיניים, כי העין
שלך מתייבשת כשאתה לא ממצמץ."
תוך כמה זמן זה יעבור אף אחד מהם לא היה מוכן להתחייב, משהו
כמו כמה שבועות... וזה גם יכול לחזור בעתיד. "אתה צריך להיות
רגוע," הם אמרו לו, "המצב שלך עוד נחשב קל והמחלה הזאת די
נפוצה בין בני גילך. זה לא משהו לא מוכר."
זה שכל מי שפגשתי, בדיוק כמוני וכמו פיני, לא שמע על המחלה
הזאת, כנראה לא מעניין סטטיסטיקות של בית חולים. הרגשתי שאנחנו
בפרק פרטי והזוי של אי. אר. עם משהו שהמציאו במיוחד בשבילנו.

פיני נראה כאילו הוא לוקח את כל זה מאוד בקלות. בדרך הביתה,
במונית, הוא אמר לי שהוא חושב לצבוע את החצי המשותק של הפנים
בלבן כמו של פנטומימאים. נראה לו שזה יהיה קטע מעניין.
שחקנים... הלב שלי היה בתחתונים. לא ידעתי אם פיני בכלל מבין
או מעכל את המצב שהוא נמצא בו.

כשחזרתי מהעבודה באותו יום, פיני היה סגור בחדר שלו. ברברה
זעקה משהו מ"הלו דולי" בקולי קולות מהמערכת, אלוהים, "דולי כבר
לא תלך יותר מכאן". הייתי מותשת נפשית ופיסית, אבל החלטתי
שכדאי לעלות לראות את פיונה. פאי התפוחים שלה הוא בדיוק התרופה
שהנשמה שלי צריכה.

כמו תמיד, פיונה היתה בבית. היא פתחה לי את הדלת לבושה
ומסודרת, כאילו ממש ידעה שאני עומדת להגיע.
"ציפינקה," היא חייכה אלי חיוך לבבי. למרות שחייכתי חזרה ברגע
שראתה את הבעת פני, נעלם החיוך שלה כלא היה והוחלף בהבעה דואגת
וקודרת. "מה קרה?" היא טבעה לדעת מיד.
הגנים הפרטיזניים האלו רואים דרכי כאילו אני צלופן.
נכנסתי פנימה ופיונה מיהרה להוביל אותי למטבח. זה כבוד להגיע
למטבח של פיונה ולא אל הסלון, שם היא מארחת בדרך כלל את שאר
האנשים שמגיעים אליה. המטבח שלה הוא סוג של "אחרי הקלעים"
ומעטים זוכים לראותו.
התיישבתי ופיונה הרתיחה מים לתה.
"מה להציע לך, ציפינקה"? היא שאלה. זאת לא היתה שאלה רגילה.
לרוב פיונה פשוט מוציאה את הפאי שלה, אבל הפעם משהו היה שונה.
"פיונה, את יודעת שכלום לא יכול להתחרות בפאי התפוחים שלך,"
אמרתי לה את מה שחשבתי שהיא רוצה לשמוע. ממתי היא דגה אצלי
מחמאות?
פיונה עיקמה את הפנים באכזבה. "בדיוק אתמול היה אצלי סמי,
מקומה למטה. הוא אכל כל מה שנשאר. זה יום רביעי, ציפינקה, אני
מתפלאת עליך. את יודעת שבדרך כלל כבר לא נשאר."
כן, הפאי המפורסם של פיונה נאפה ביום שישי כמו שעון פולני
משוויץ ומי שרוצה להספיק ולטעום חייב להקדים.
פיונה קראה על פני את האכזבה המרה. בשביל האישה הזאת אנשים הם
מחברות פתוחות. היא הנהנה לרגע בהחלטיות ואז פנתה אל המקרר.
"זה אני לא אוהבת לעשות, כי זה לא באמת טרי, אבל יש פאי
במקפיא. אני מחממת לך חתיכה, כן? ואז את מספרת לי למה פנים שלך
ברצפה."
יש אלוהים בשמים. פלטתי נשיפת הקלה ופיונה החלה להתעסק עם הפאי
הקפוא.

אחר כך ישבנו אני והיא מול הצלחות הריקות וכוסות התה החצי
מלאות ובהינו אל אריחי החרסינה הלבנים של המטבח. פיונה שקעה
במחשבות ואני ברגשות אשם על זה שאולי לא הייתי צריכה לרוץ
ולספר לה בלי לשאול את פיני אם זה בכלל בסדר. בסוף החלטתי
שפיונה זה כמו משפחה. זאת היתה חצי נחמה, כאילו שחסר לי ממה
לדאוג.

"אולי יעשה לו טוב לבוא לראות את פרישמן?" פיונה הרימה אלי
לפתע את מבטה.
"החתול הג'ינג'י?" שאלתי. "את חושבת?"
"כן," פיונה שבה והפכה החלטית. "החתול יעשה לו טוב וגם יגרום
לו לחשוב על משהו אחר."
פיונה היא תמיד "פיונה של החתולים".
אמרתי תודה על הפאי ולפני שהלכתי, הבטחתי שאנסה להביא את פיני
לראות את החתול.

כשפתחתי את דלת הדירה עמד בה שקט מוזר. זה לא היה שקט של בין
שיר לשיר במערכת והוא גם היה עמוק יותר. זה היה שקט מעיק.
בהתחלה חשבתי שפיני לא בבית בכלל, אבל אז הבחנתי שדלת חדרו
פתוחה ומהזווית שעמדתי ראיתי שהוא יושב על המיטה ושותק.
הפנים שלו לא זזו והיו חסרי הבעה. נאלצתי להזכיר לעצמי שחצי
מהפנים שלו משותקות ואכן אני רואה את הצד השמאלי.

לאט-לאט צעדתי לעבר החדר.
"פיני?"
הוא לא ענה.
"אתה בסדר"?
על ריצפת החדר היו מפוזרות זכוכיות בגדלים שונים שבהם ראיתי את
דמותי מתעוות במהופך ובחלקים.
"פיני..." הוא הרים אלי מעט את ראשו והבחנתי שהוא סמוק יותר
מתמיד.
"מה קרה?" שאלתי, מנסה לשוות לקולי נימה מבודחת.
הוא לא ענה.
הסתכלתי על הקיר מולו לראות במה הוא בוהה.
המסגרת הגדולה של מה שהיתה קודם המראה הגדולה של פיני, עמדה
עכשיו ריקה, חושפת מאחוריה לוח קרטון חום וסתמי.
"איך זה קרה?" שאלתי, יותר כדי למלא את השתיקה המעיקה ובעיניים
חיפשתי את החפץ ששבר את המראה.
פיני הרים את יד ימין שלו שהיתה מאוגרפת בכוח ודם נזל מפרקי
אצבעותיו.
בלעתי רוק כשהבנתי מה הוא עשה.
"אתה לא נורמאלי," אמרתי, "ואתה גם מדמם." הוא לא זז.

במקלחת חבשתי לפיני את היד. הפצע לא היה עמוק, למזלו, וגם לא
נראה שזכוכיות הצליחו להיכנס לתוך השריטה.

"אתה מוכן להסביר לי מה קרה"?
הוא לקח אוויר כי ידע שהפעם לא אתן לו להתחמק מתשובה.
"הגיע נאמבר הסיום של דולי וכרגיל נעמדתי מול הראי והצטרפתי
לנאמבר."
הוא השתתק.
"כן..." האצתי בו להמשיך.
"את יודעת איך נראים הנאמברים האלה בסרטים ההוליוודיים
הגדולים: נשים בשמלות מפוארות כאלה וגברים בחליפות ערב תפורות
לפי מידה וכולם רוקדים ומחייכים חיוך גדול כזה שחושף את כל
השיניים."
"כן, נו!" סבלנותי פקעה, כאילו שלא הכריח אותי לראות את הסרט
הזה איזה מליון פעם.
פיני לא המשיך לדבר. הוא רק סובב אלי את הפנים שלו וחייך. הוא
חייך את החיוך הכי גדול שהוא היה מסוגל, חיוך הוליוודי שאמור
להמשך מאוזן לאוזן ולחשוף את השיניים המבריקות והמושלמות שלו.
רק שהפעם החיוך המקסים של פיני התחיל באוזן אחת ונגמר בדיוק
במרכז הפנים. החצי השני של פניו סירב לחייך ביחד איתם.
הוא נראה כמו דמות של רשע מאחד הקומיקסים של שנות השישים. אחד
מאותן דמויות שהוטל בהם מום כלשהו, לרוב שלא באשמתן, ועכשיו
זעמו והתכוונו להתנקם על כך בעולם כולו.
בלעתי גוש שנעמד לי בגרון. אל תבכי. אל תבכי. אל תבכי. ציפי אל
תבכי!
הצלחתי לעצור את הדמעות. לקחתי נשימה עמוקה.

"זה באמת לא כזה נורא," ניסיתי אבל הוא חתך אותי במבט שחשף את
השקר הלבן שלי מיד. "תחשוב על זה, לפחות זה מאוד תיאטרלי."
מבטו של פיני עדיין לא סר ממני והעין הלא ממצמצת שלו התחילה
לגרום לי להרגיש שלא בנוח.
"בטח שזה מאוד תיאטראלי," הוא אמר, "אם אתה בקרקס. אם את חושבת
שזה מפחיד, את צריכה לראות אותי צוחק."

ניסיתי להרגיע את פיני ולהחזיר את הדברים למסלולם. ניקיתי לו
את החדר והכנתי לו את הפסטה שהוא הכי אוהב.
גם זאת, מסתבר, היתה חוויה שאפשר היה לוותר עליה. פיני נאבק עם
האטריות הארוכות והחלקלקות ולרוב לא הצליח למשוך אותן לפיו.
השפתיים שלו לא תפקדו בחציין ועד שלא חתכתי לו את האטריות
לגודל נכון, הוא לא היה יכול לאכול אותן בנוח.
השתדלתי למצוא את המבט האופטימי שלי אבל נאלצתי להסתפק במבט
אחר שאומר "באומץ נעבור את זה ביחד."
פיני ישב כשידיו משולבות ומבטו תקוע בצלחת שנשארה חצי מלאה
לפניו.
"איך אני אוכל לשחק ככה?" הוא פנה אלי פתאום. "איך אני אוכל
לעמוד עכשיו מול קהל? מה, עכשיו כמה חודשים אני לא אשחק? ההפקה
שעבדתי עליה, תפקיד ראשי, בשום טקסט לא היה רשום שרומיאו נכה
בפנים."

המילים שלו הדהדו לי בראש. "רומיאו נכה בפנים..." הרופאים אמרו
שהם לא יודעים ממה נגרמת המחלה של פיני. למעשה, הם לא יודעים
עליה כמעט כלום. אולי היא קשורה לזה שפיני ומישל נפרדו? אולי
ככה מתפרצת המצוקה שלו?
פתאום הבנתי למה פיונה רצתה שפיני יעלה לראות את פרישמן.
הקשישה הגאונית הזאת יותר טובה מכל רופא שבעולם. הייתי צריכה
לדעת שדיאגנוזה שלה תהיה שווה פי אלף מזאת של כמה רופאים
במיון. פיונה היא רופאה של הלב. היא לא עוצרת על משהו שולי כמו
הפנים. היא הבינה שיכול להיות שהפרידה של פיני ממישל היתה מה
שהפעיל אצלו את המחלה ואם הוא יקבל אהבה בלתי תלויה, זה יכול
לעזור לו להחלים יותר מהר.

פיני לא היה מוכן לעלות לפיונה בשום אופן. בכלל, הוא העדיף
שכמה שפחות אנשים יראו אותו במצב שבו הוא נמצא. הבנתי אותו
במידה מסוימת אבל לא התכוונתי לוותר. למזלי, יום שישי היה
במרחק של יומיים בלבד.
תכננו מבצע צבאי. ביום שישי אחר הצהרים פיני ואני ישבנו בסלון
כשנשמע צלצול בדלת.
פיני שלא ציפה לאורחים, פנה ללכת לחדרו אך אני נתתי לו הוראה
מפורשת לפתוח. אם הוא כבר בדרך... מה יקרה?
פיונה עמדה בפתח. בידה האחת היא החזיקה תבנית שלא ניתן היה
לטעות בניחוחותיה וביד השניה היא נשאה חתלתול אדמוני שהצטנף
תחת זרועה.
אם ההר לא בא למוחמד...
"שלום פיני ושבת שלום," היא אמרה לו בפנים מאירות. פיונה צריכה
לקבל אוסקר, נשבעת.
"ש...שלום גברת פיונה," פיני הצליח לענות אבל לא אחר לשלוח לי
מבט זועם על הקונספירציה שנחשפה עוד לפני שהספיקה להיות
סודית.
"אני יודעת שבדרך כלל זה לא יפה שאורח מביא אורח," אמרה הגברת
פיונה, "אבל מישהו מתגעגע אליך מאוד."
רק עכשיו פיני הבחין בחתלתול שעל זרועה. הוא ילל יללה גורית
וקפץ אל הרצפה, מזהה את ריחו המוכר של פיני ומתחכך לשלום ברגלו
תוך זקיפת זנב מאושרת.
פיני חייך בחצי פה ואז מיהר להסתיר את פניו בידו והסתובב
מהגברת פיונה במבוכה, בדיוק כמו שעשה איתי וכנראה עם כל אחד
אחר בימים האחרונים.
זאת היתה השנייה המדויקת שבה הספקתי לקרוא על פניה של פיונה
דאגה אמיתית לפני שהיא שוב השתלטה על עצמה.
"פיניל'ה, אל תסתובב, יש לך חיוך כזה יפה. חיוך יפה לבחור
יפה." הגברת פיונה חייכה תוך שהיא הלכה עם התבנית לכיוון
המטבח.

ישבנו ואכלנו את הפאי של פיונה, הפאי שלא חשוב כמה פעמים תתפעל
ממנו, בכל פעם הוא יפתיע אותך מחדש. חתכתי לפיני לחתיכות קטנות
ונוחות ללעיסה ומתוך הזדהות, ואולי גם מתוך התחשבות בדיאטה
שלי, לקחתי לעצמי חתיכה שהיתה חצי מהגודל הרגיל.
אחרי כן פיונה נשענה לאחור בספה והביטה על החתול שישב על חיכו
של פיני ונמנם בשלווה.
"אני חושבת שהוא כבר גדול," היא אמרה מרוצה, "כן. אני חושבת
שהוא כבר גדול מספיק."
פיני שתק.
"גדול מספיק בשביל מה"? שאלתי את הגברת פיונה.
מהמבט של פיני הבנתי שלא אקבל את פרס השחקנית המבטיחה לשנת
2004 בטקס "אנשי השנה" הקרוב.
לפיונה זה לא שינה דבר, היא המשיכה בשיחה.
"גדול מספיק כדי להישאר פה, עם מי שמצא אותו ורצה לאמץ אותו."
פיני הביט אליה מופתע.
"כן, פיני, זה חתול כבר יכול לאכול לבד, כבר מחונך, יודע כל מה
שצריך. אני עשיתי מה שהבטחתי. עכשיו אתה צריך לקחת אחריות
בעצמך."
"את באמת מתכוונת שפרישמן יכול להישאר פה מעכשיו"?
פיונה הנהנה והחתול שכמו הבין שמדברים עליו, הרים את ראשו
וחיכך אותו בחיבה בכף ידו החבושה של פיני.
"ואני מבין גם שזה כבר בסדר גם איתך." הוא הביט אלי ברטינה
אוהדת.
חייכתי תוך משיכת כתפיים. אני את המשחק ואת הקונספירציות אשאיר
למקצוענים כנראה.

"שמעת את זה, פרישמן? אתה נשאר עכשיו אצלי." פיני הרים אליו את
החתול כך שהיו פנים אל פנים. "אתה שמח פרישמן"? החתול ילל,
יותר מתוך אי הנוחות שבתפיסה מאשר בתשובה לשאלה שהוצגה לו.

פיונה קמה ללכת ושנינו, פיני ואני, קמנו מיד כדי לכבד אותה
בליווי אל הדלת.
"ככה זה," היא אמרה כשכבר היתה בפתח, "יום אחד אנשים יבינו
שחתולים זה כמו קסם. זה אי אפשר להסביר זה."
אני חושבת שהיה לה קשה להיפרד מפרישמן ואלה היו מילות הפרדה
שלה ממנו.
כמה נפלא שרסיסים של פיונה מגיעים בסופו של דבר לכל מני דירות
בבניין כמו זרעים של תקווה ואהבה.
פיני חייך אליה, הפעם בלי להסתובב, חיוך מלא, שאולי לא היה
מאוזן לאוזן, אבל היה בטוח מלב אל לב.