שלהי הקיץ

הטמפרטורה מתחילה לרדת, החושך מתקרב כאשר הקיץ מראה כי הוא
מתחיל לסגת.
הם מתקדמים בתוך שדה החיטה. הוא לובש ג'ינס עתיק כמעט בן גילו,
עבר בירושה מאח לאח נוסף ואולי היה אפילו של אביו בעבר. חולצתו
קרועה מעט פה ושם צבעה בין חום לשחור כמו האדמה שעליה הוא
הולך. גופו זקוף כעץ דקל עיניו בוהות לרגע ארוך בכיוון השמש
המתחילה לרדת במערב. "את אומרת שיום אחד נהיה אי שם במאדים"
אומר בשקט לא ממש מצפה לתשובה ממשיך להתקדם אחריה בשדה הענק.
היא מכנס קצר בהיר המבליט רגליים קטנות לבנות, חולצת בטן
מהעונה הקודמת, גופה מזיעה מרטיב את החולצה והיא חשה בנוח עם
הרטיבות. עוברת על רגבי האדמה לוחצת אותם ברגליה מפוררת אותם.
ספק מעבירה יד ספק מלטפת גבעול של חיטה זהובה המוכנה, ממתינה
לקציר. שומעת אותו חושבת בדממה בוחרת שלא לענות.  

"את יודעת" מתחיל משפט ונעמד לפתע מביט לכיוונה עוזב את השמש
ממתין שתסתובב. רואה שהיא ממשיכה להתקדם "חכי רגע" מרים מעט את
הקול.
היא נעצרת ממשיכה להביט קדימה בתוך השדה שאין לו סוף, רוח של
ערב קיצי מלטפת את החיטה יוצרת בה גלים העולים ויורדים. "מה
עומד להיות?" שואלת עדיין לא מסתובבת. "מה עם יקבעו באסיפה
שאתם חייבים לסגור את הקיבוץ." ממשיכה להביט קדימה כמו לא
מעיזה להביט לכיוון פניו של בן הקיבוץ המבוגר ממנה אולי בשנה.
הוא נעצר שומע את המילים שלה חש אותן לאיטן חודרות לתוך
מחשבתו, כמעט מסוגל לראות את יוסקה אחד הוותיקים, מהמקימים
יושב מתוסכל על כיסא הפלסטיק העתיק כמעט כמוהו, שומע איך אביו
ועוד כמה אומרים את שאיש אינו מוכן לשמוע. "החובות גדולים
מידי, אם לא אנחנו נעשה את זה.." ואז שתיקה רגעית על מנת לחוש
את הקהל לרתק אותו לקול החזק שיש באביו "אז אחרים יעשו לנו את
זה." יודע שהוא יאמר את זה מילה אחרי מילה באטיות נוראית
שתחדור לכל ראש גם אילו המסרבים להכיר בקיומה של מציאות. רואה
את הייאוש עולה על פניו של יוסקה המתאמץ לקום מהכיסא, המסרב
לאבד תיקווה. "תראה אבי" מתחיל מביט רק על אבא "כבר עברנו ימים
קשים פה במדינה, כבר נלחמנו וכבר ניצחנו. שום דבר עוד לא
סופי.
הקהל הרב באסיפה מסובב את פניו מיוסי לשעבר יוסקה לאבי לשעבר
אביתר. כל הקיבוץ שם, או לפחות מי שנותר, הרבה עזבו, הרבה בחרו
לנטוש את הספינה עוד לפני שהיא טובעת, לפני שלא יהיה באמת שום
דבר לקחת. הם לקחו איתם את המעט שנישאר ואת מעט התקווה שעוד
נשארה בקיבוץ הזקן הזה.
השאירו את הקיבוץ עם ותיקיו הרבים המקימים שלו, ועם מעט צעירים
שאו שלא ראו את העתיד לבוא או שבחרו להישאר למרות שראו את
העתיד מתקרב אליהם במהירות.

"את יודעת שסבי היה ממקימי הקיבוץ" מתיישב על האדמה  בין
גבעולי החיטה שעוטפים אותו מכל מקום, מניח את ידיו על הקרקע
השחורה חומה חש את החום היוצא ממנה בשל השמש שעדיין מכה בה גם
עם בעוצמה נמוכה יותר. "סבי בא לפה כאשר לא היה פה כלום, הייתה
אדמה שהיה צריך ללמד אותה איך אדמה צריכה להיות, היה יובש
והייתה אותה שמש. סבי היה בין החלוצים פה. הוא היה מאילו בעלי
החזון אשר הגיעו לפה אז צעירים מאירופה הזקנה השונאת אותם, הוא
בה לפה על מנת לעשות משהו. היה אומר פעם כי "אין כמו לעבוד את
האדמה, להוציא קמח מהאדמה."  הרים את ראשו והביט בה ראה כי היא
הסתובבה מביטה בו עומדת מעליו מצילה עליו מעט מלטפת קנה חיטה
בידה האחת שנייה סתם עומדת באוויר.
"סבי היה נוהג לומר את המשפט 'אין קמח אין תורה' לכל אילו
שזלזלו בו אז. הוא היה בחור דתי סבא שלי לפני שבה לפה, "שם
באירופה כולם היו דתיים", הוא היה מספר לנו."
שוב הוריד את הראש כלפי האדמה מרים רגב זורק אותו למרחק שומע
את הקול שלו כאשר הוא פוגע בקרקע במרחק קרוב למקום בו הוא
יושב.
היא נתמכת בו מתיישבת על ידו מרימה אבן מביטה בה. "אבל מה..?"
לא מסיימת את השאלה לא בטוחה אילו מילים לבחור רוצה מעט לחבק
אותו, רוצה שהוא יחבק אותה אולם הוא נימצא עכשיו במקומות
אחרים, היא רואה את העיניים שלו שוב נעלמות לזמן אחר ומקשיבה.
"הם היו חורשים פה עם חמורים מחזיקים בידיים את המחרשה, למדו
את זה מערבים שבסביבה, סבי אהב לספר שהוא אחד מאילו שהיו
הולכים אצל הערבים ומביטים בהם בזמן שהם היו עובדים את האדמה,
היה מספר כי ככה הם למדו איך זורעים ואיך קוצרים. היה מספר כי
בשנים הראשונות היה כל כך קשה אבל הם ניצחו כדי שהקיבוץ יקום,
אידיאלים הוא קרא לזה כאשר היה מדבר איתנו ועיניו היו נוצצות
אז." שוב משתתק חוזר מביט בה מביטה בו מקרוב כמעט חש את ריח
הזיעה הנוטף ממנה על גבי הרוח "אבל את לא תביני את זה, את באה
מאמריקה הגדולה, ובסוף הקיץ את חוזרת לשם." השתתק חש את השתיקה
שלו נשארת באוויר זמן ארוך לאחר שסיים את מילותיו האחרונות.

היא חשה את מילותיו האחרונות פוגעות בה בעוצמה, יודעת כי אמת
בהן, לא מרירות היא שאומרת את המילים, היא יודעת זאת. אלא האמת
הפשוטה של בן קיבוץ, האמת של ילד שכבר אינו ילד, שלומד בדרך
הקשה את המושג כלכלה. לה כבר יש תואר ראשון עשתה אותו שם בארץ
הגדולה שלה, כי כולם עושים תואר אחרי בית הספר, ואז יום אחד בה
לשם איזה משהו וסיפר להם על ישראל שונה, שונה מהחדשות
מהפיצוצים. שונה מזו שמבקשת כסף מההורים פעם בשנה "מגבית" הם
קראו לזה. בשביל לעזור לאחים היהודים בארץ הקודש.
הוא בה והביט להם בעיניים, לבוש מדים ירוקים כומתה אדומה
בכותפת שלו.
היא ציפתה שהוא ירצה להם על הצבא ועל כמה שקשה להלחם כל כך
הרבה שנים ולשרוד, אבל הוא הפתיע את כולם. עיניו התמקדו בהם
חלפו דרכם 20 צעירים וצעירות, כמו מסוגל לקרוא אותם, שערו קצוץ
ועיניו ירוק בוהק ואז בקול בהיר כמו השמיים החל מדבר באנגלית
כמו שלה, ברורה בהירה לא כמו של אילו שהיו באים בדרך כלל
באנגלית שלא הייתה אנגלית מגמגמים מעט מספרים ובורחים. הוא החל
לחלוק איתם את סיפורו.
מסתבר כי הוא היה בן קיבוץ. חלקם יצא להם לשמוע על המושג הזה
פה ושם אבל עד שהוא הגיע איש מהם לא היה מסוגל לחוש אותו
במילים, להבין את המושג של חיים בשיתוף, של חרישת הקרקע, להכיר
את המושג שכולם הולכים לקטוף כי אין מי שיקטוף ואיך היו
משחררים את הילדים מהלימודים כדי לעזור גם כן.  הוא סיפר על
המטבח המשותף והמכבסה. סיפר על בית הילדים על החברים שנוצרים
שם בקיבוץ וכבש אותם אחד אחרי השני, קולו בטוח ועיניו זוהרות
חיוכו ענק ופיו מדבר ונותן להם לחוש מעט, טיפה לטעום. הוא סיפר
להם על תוכנית המתנדבים ושאל עם משהו מהם היה מעז לעזוב הכול
ולבוא, ללמוד לראות לחיות באמת. ככה הוא אמר להם אז "לחיות
באמת".
אז היא בסיום ההרצאה שלו לקחה את הטפסים ומילאה אותם בלי ממש
לשים לב, עדיין מרגישה את החלום שהוא החדיר להם במילותיו.
מילאה ונתנה לו את הדפים המלאים והוא בחיוך אמיתי אמר כי הם
יצרו איתה ואם האחרים קשר.

העיניים שלה התמקדו בו, עוד מעט שלושה חודשים שהיא פה, בהתחלה
היא לא הבינה איפה כל החלום שההוא שם בבית סיפר לה עליו,
הקיבוץ לא היה קרוב למה שיצא מהפה שלו, אבל עכשיו לאחר שלושה
חודשים היא חשה שאולי כן יש בקיבוץ את מה שהוא סיפר, לא ניתן
לראות את זה ביום הראשון, וגם כנראה לא בחודש הראשון והיא כמעט
ועזבה  חזרה ואז הוא בה אליה.
הוא ביקש ממנה להמתין עוד קצת, לא ניבהל מהמבטא האמריקאי שלה,
לא חושש משטף המילים שהיא הוציאה, לא חושש מכך שקראה לו שקרן
גם בעברית וגם אנגלית. הוא הקשיב עד שהיא סיימה ואז הזמין אותה
לראות את הקיבוץ שהוא רואה.
היא לא הבינה אותו והוא הצמיד אותה אליו בכל משימה שהוא עשה.
היא בהתחלה חשבה שהוא צוחק עליה כאשר הוא אמר לה כי היא עוד
תאהב לקום בחמש בבוקר, כאשר הוא אמר לה כי הפרות לא יכולות
לחכות וכמעט זרק אותה מהמיטה חייב אותה לקום ובלי לרחוץ שיניים
לצאת מהדר הקטן שנתנו לה, מזכיר לה שהיא הבטיחה לו לתת צנאס
אחרון במשך שבוע ואז אם תרצה תעזוב.
היא זכרה איך הוא חייב אותה להביא פרה ולדרוך בתוך הזוהמה
שלהן, איך היא כמעט שקעה והוא בה לעזור לה, איך הוא הרים אותה
בידיו משאיר את המגף שלה בתוך גוש חרא רטוב של פרות ומניח אותה
בחוץ אז הולך לחלץ את המגף ומתרסק עם כל גופו לאחור כאשר המגף
יוצא בקול שריקה.
היא לא זכרה מתי היא צחקה כל כך כאשר הוא התרומם וכולו היה
מכוסה במה שהיה שם, נראה שאפילו הפרות צחקו והוא במקום להרצין
הצטרף אליה בצחוק אמיתי וחיי. היא עד עכשיו כמעט יכולה לחוש את
כאבי הבטן שהיו לה אז כאשר הם צחקו.
במשך שבוע הוא לא וויתר לה בכלום, היא זרעה וקצרה ונסעה על
טרקטור ישן וחלבה את הפרות ועזרה בכל מה שהוא נתן לה והוא היה
איתה בכל שלב, ולפני שהיא הבינה איך היא התאהבה בקיבוץ כמו
שהוא, לא כמו החלום שהביא אותה לשם אלא כמו המציאות שישנה שם,
המציאות של אנשים העובדים את האדמה, המציאות שבה קמים כאשר
צריך לקום, והמציאות כאשר חבר עובד אם חבר.
היא שמה לב כי הוא לא שואל אותה בסוף אותה שבוע עם היא רוצה
לעזוב, יודע שכבר אין צורך לשאול. רואה בעיניה כי כבר חל בה
השינוי כי היא כבר מבינה.

כמעט חודשיים עברו מאז והיום הם בשדה החיטה הענק הזה, היא ידעה
שמחר הוא יקצר ולא הייתה בטוחה בהתחלה מדוע הוא הזמין אותה
לטייל איתו שם.
אולי לא רצה שתהיה באספת החברים, אולי לא רצה להיות שם בעצמו,
ואולי סתם רצה חברה לטייל איתה בשדה החיטה ענק, משהי שתחוש
איתו את שהוא חש.

השמש התחילה להראות ניצנים אחרונים בשמיים בזמן ששניהם הביטו
בה יושבים בשדה כמעט גב אל גב, כל אחד לוקח מהשדה את מה שהוא
צריך. הוא לרגע כמו התנער מהמחשבות שלו והחל להתרומם עוזר לה
לקום גם כן מנקה ממנה מעט עשב שניצמד אליה. "אז מה את אומרת
יום יבוא ונגיע למאדים." שואל מתחיל להתקדם לא ממש ממתין
לתשובה נהנה לחצות את השדה רואה את קרני האור האחרונות מכות
בחיטה.
היא כמו שומעת את ההוא שם בבית מדבר איתה עוצמת עיניים לרגע
מדמיינת את ההרצאה שלו שוב ואז הולכת אחריו בוחרת שלו לענות.
יודעת בתוך תוכה שהקיבוץ כבר לא יהיה כאשר נגיע למאדים. אולי
הרבה לפני כן.