אם הייתי גרה עכשיו בתוך הסרט הזה שאתם כולכם חיים בו, היה לי
לאן לברוח. הייתי בסך הכל עושה שני צעדים אל החצר, מוצאת פיסת
דשא ירוקה, שזה בערך הדבר היחידי שניתן לראות אם נוסעים בין
הבתים, שוכבת שם עוצמת עיניים ולמוזיקה מקשיבה. אם הייתי גרה
עכשיו במרחק העצום הזה מישראל הקטנה, הייתי פשוט רצה ברחובות
ומחפשת מקום לא מוכר ואז באמצע הדשא העצום ההוא הייתי שוכבת
ומחייכת לדממה, הייתי יכולה לברוח.
ובמקום אני יושבת בבית, שוכבת על מיטה ובורחת בדמיון אליך.
המחשבות עליך הם מקום מפלט. עיניך הכחולות המדהימות הן האגם
השליו שמתה לשכב לידו; ידיך העוטפות הן הדשא אשר מתחשק לי לשכב
עליו, ושפתותיך המתוקות הן כמו החלום המתוק שהייתי רוצה לחיות
בו.
וכל לילה לפני השינה אני שוכבת במיטה וחושבת כמה נפלא היה אם
היית גר בישראל, כמה אתה בן האדם אשר חיפשתי, כמה טוב עשיתי לי
בשבועיים וכמה טוב יכולת לעשות לי אם היינו נשארים בקשר. אני
מדמיינת את הפעם הראשונה שהחזקנו ידיים, את הפעם הראשונה
שהתקרבנו ככה ואת החיבוק הראשון שפשוט נתת לי; כאילו קירבת
אותי אליך ולא שמת על העולם ואני הרגשתי בתוך סרט מצולם.
חשבתי שמקומות כמו המקום שאתם גרים בו קיימים רק בסרטים. חשבתי
שכמיות הדשא האלה זה לא דבר שרואים. חשבתי שבתי הספר שלכם זו
רק סצנה מתוך סרט וחשבתי שאנשים כמוך זה גם כן מצויר. אבל אז
הכרתי אותך, גיבור הסרט שלי, וכל הסיפור בינינו נשמע יותר מדי
טוב בכדי להיות אמיתי. אז אולי בגלל זה שעכשיו הדברים קצת
משתבשים, אני בורחת אליך.
אני בורחת אל עיניך הכחולות, הכי יפות שראיתי בימי חיי הקצרים.
אני בורחת אל מגע ידיך המשולבות בידי ולחיבוקך שגרם לי לשכוח
את ישראל הקטנה. אני בורחת אל נשיקותיך ובלילות שוב חולמת איך
אתה חוטף אותי מתוך החבורה של הבנות; חוטף, לוקח הצידה ומנשק.
ואני יודעת שאני צריכה להחזיר את הסרט לספריית הוידיאו ואני
יודעת שזה לא כדאי לברוח לאשליה. אבל השארת לי בלב איזושהי
מזכרת חזקה.